ברלין של דצמבר נראית כמו אינספור פנינים צהובות מפוזרות על שולחן מעץ כהה מוארות בשמש צהרים.

הדלקת נר ראשון של חנוכה ומשמע של העברית האהובה גרם לי למצוא עצמי לוגמת יין חם בשוק חג המולד במרכז העיר הישן והעשיר שנושק לגן החיות. בעוד הקור גוזל תחושה מאצבעות הרגלים והיין החם מחזיר אני מלאת הבנה לשרידות המופלאה של העם היהודי שפיסותיו נמשכות זה לזה כמו חתיכות מגנט שבור, או קסם טהור. איך אפשר לסרב לקסם המילים העתיקות, לשירים המוכרים, לאורות הראשונים המרצדים בחנוכיה?

הגלות היתה הדבק של היהדות ובלי לחוות דעה אני מבחינה כי ישראל היא האבולוציה של לאום אתאיסטי שמותירה את הדת, לאיטה, כשייר אבולציוני שאין בו תועלת.

אמנם אני משייכת עצמי לבת הלאום חסרת הדת, בלילות כאלו אין מנוס מלהבין את אבותיי בשטייטלים הממענים לקבל אמנסיפציה