כמו בסרט אימה זול שבו אתה מפסיק לסמוך על טלפונים, ובתי קרקע מלאים בנערים מלאי הורמונים, ומערות דחוקות עם מערכת הצלה אלחוטית- באותו הסרט שאני חיה, אני הפסקתי לסמוך על גברים.
מגוכך באותה מידה, גם כן, כמובן
שכן- אין סיבה שלא לסמוך על רכבות משא,
או טלפונים אלחוטיים,
או בתי קרקע,
או משלחות הצלה,
אבל כמו כל אלו- הוליווד לימדה אותי לא לסמוך על כל הנ"ל
וגם על גברים (שתמיד ישברואתהלבידפקוויזרקוישאירואותישםלבדבלילדעתמהאניבליהואבפינהמנגד)
כנגטיב לילדות שגדלו על דיסני שלמדו להאמין בטוב ובנסיך ובכל הקסם שהפיה הסנדקית תביא,
אני למדתי לפקפק.
ופקפקתי- באב (שהתגלה כחסר יכולת להועיל [או להזיק, אני אומרת לעצמי באנחת רווחה], בבן הדוד [שהתגלה כנזקק להצלה באותה מידה כמוני אך נחלץ מתוך ארון], באינספור החברים שרצו את טובתי {או את טובתי, שנאמרת רק בסוגריים מסולסלות}).
בסופו של סיפור,
שעומד רק בתחילתו,
אני מוצאת את עצמי מסכמת-
והתוצאות אינן מחמיאות (למי? למה? איפה? איך?)
ייתכן, שכפי שרמזה שותפתי, עברתי מסכת התעללות מורכבת בהיותי זכה וטהורה וכעת כל תפיסתי מושפעת מאותה הדחקה
ייתכן, כפי שאמרו חבריי, שאיני יותר מאשר לסבית מתוסכלת שאינה מצליחה לקבל את נטייתה המינית וכיהודי הנודד אינה מוצאת את מקומה בעולם (המיני)
ייתכן, שכמו שלא פעם טענתי, כדי לרכך את הפגיעה, שאיני אלא משהו זר וא-מיני בכל הסביבה הרועשת והגועשת של ההווייה האנושית שאינה מצליחה לעכל זאת
ייתכן שאני המתפכחת מתפיסות הפטריארכיה, כפי שהקומראדיות שלי לפמיניזם ישמחו לקרוא
ייתכן.
הבעיה היחידה היא,
בין התפיסות הללו שמלאות בנחרצות ובטחון ואמירה חד משמעית,
שבחיים שלי אין דבר כזה.
בחיים שלי, העקומים מסמני שאלה, נותרות רק שאלות ללא מענה.
שאלות בדבר משפחה, ומיניות, ומגדר, וחברות, ועולם,
וכל הדברים הפעוטים הנותרים מבין כל הללו.
וזו
לעיתים הבעיה,
כשמציבים אותי ככלי משחק, במאבקים שלא כוללים *אותי*
בינתיים,
ה*אני* המיותמת (בכל משמעותיות המילה המכאיבה הזו),
נותרת מפוחדת בלילות (אך חזקה בימים),
שנלחמת על הפרט ועל הפרט ועל הפרט (אך מוותרת על עצמה ועל יותר מדי עצמי- אחרים),
ששואלת אם ייתכן (וכואבת את התשובות)
שימולידה רעיונות (אך קוברת ספקות)
שנשארת לבד (אך לעולם לא בודדה)
ומרשה לעצמה להוותר כדף חלק (בספר מלא רעיונות)
ואולי בין כל הרעש הסטאטי, עדיף להיות מלאה בשאלות מאשר בתשובות?