הפוסט האחרון הוא מיום שלישי. לכן מן הסתם ראוי שהפוסט הנ"ל יעסוק בדברים שקרו מאז יום רביעי..
הצרה היא, שמסתבר שיום רביעי נמחה מזכרוני כליל. אין לי שמץ של מושג מדוע, אבל יום רביעי פשוט לא מופיע לי על דלת מקררי.
אני פשוט אדלג ליום חמישי...
אם כן, יום חמישי ביקרתי פעם ראשונה בביתה של מנהלת בית ספרי!
זיקוק טס לצרפת באותו לילה ואני הגעתי אליו אחר הצהריים. היה נחמד מאוד בכוך הקטן שלו המכונה חדר, ראינו סרט והתעסקנו לנו אחד בשני.
אבל משהו לא עבד בסדר. מקונן בי החשד כי מאז שהוא טוען על אהבתו (בעקביות מאוסה, יש לציין) כלפיי, אנחנו מקשקשים יותר ופועלים פחות.
הוא לא נוגע בי כמו שהוא נהג... לא בכוונה גורעת, זה פשוט כאילו הוא רוצה לדבר איתי יותר.
אבל יופי! מדברים, ואז מה? צריך לשלב, ולזה הוא לא מסוגל.
זה חסר לי ואני מתגעגעת לכל העניין. לדבר זה נחמד וחשוב, אבל קשה לי בלי ה"רגל" אליה התרגלתי.
מאמר מוסגר: לפני זמן מה, במהלך יחסינו, כאשר הגענו לרגע משבר בו לא אהבנו אבל גם סקס לא היה כי לא הצלחנו להיפגש, עליתי על המקנה, שמערכת יחסים היא כמו שולחן:
מערכת יחסים היא כמו שולחן בעל 4 רגליים.
2 רגליים, שאותן אי אפשר להחליף, הן מן הסתם הגבר והאישה.
2 הרגליים האחרות אלו אהבה וסקס.
עכשיו, כמו שגם שולחן יוכל לעמוד רק עם 3 רגליים, אם תוציאו אחת מהרגליים- אהבה או סקס- מערכת היחסים תצליח לעמוד.
נכון, עם כל דחיפה קטנה היא תמעד, אבל עדיין יהיה אפשר להחזיק משהו עם 3 רגליים.
אם תוציאי את שתיהן, היא תיפול כמו ששולחן לא יכול לעמוד על 2 רגליים.
איך זה קשור לעניינינו? 2 רגליים הן אני וזיקוק, הרגל של האהבה צולעת בעליל, אם קיימת בכלל... אז מה הסיפור עם הרגל של הסקס??
עכשיו גם היא לא עומדת כמו שצריך???
כל זה מאוד מייאש...
כמה ימים לפני יום הטיסה (חמישי) עלתה בי התחושה שמשהו מאוד רע הולך לקרות בטיסה הזו.
מנסיוני למדתי שתחושותי לרב מתממשות, אם אני רוצה בכך או לא.
לכן, התחלתי להלחץ ולהיכנס להסטריה, הכרחתי את זיקוק להבטיח שוב ושוב שהוא לא יתרסק והשבעתי אותו שיסמס לי כשינחת בביטחה.
ובכן, ידעתי שהוא אמור לנחות לפני 12 בצהריים של יום שישי. השעה 1.. 1 וחצי.. ועוד אין ממנו סימן חיים!
אני מסתובבת לי ברחבי הבית אכולת דאגה וחסרת מנוחה ובולסת כל מה שנקרה בדרכי.
בשלב מסוים אפילו התחלתי להקשיב לחדשות ולחפש באינטרנט, אולי קרה משהו...
אחרי דקות ארוכות ובלתי נסבלות של כרסומים עצבניים בבטן הוא שלח הודעה,
כולו מאושר ושמח מהדיוטי פרי החדש.. פוחז. ואני דאגתי כמו הפולניה שאני!
בערב שישי דחקו בי לצאת רבתי, אך אמרתי לעצמי- מה יש לי לחפש בנמלה? מועדון מגניב והכל, אבל תעשו לי טובה, אני לא הבנאדם לשטויות כאלה...
בערך ב-1:30 בלילה הטלפון צלצל, ושמעתי רעשים עמומים וקולות מוזרים. שאלתי לזהות המוען, אך שבתי בידיים ריקות.
כמה דקות אחרי צלצל הטלפון שנית והפעם הצלחתי לזהות ברקע שיר של הארנבות של ד"ר קספר. חשבתי לעצמי... מי יכול להיות בהופעה שלהם? בדודתי כמובן!
התקשרתי אליה והיא אכן הייתה באותו מועדון, הנמלה, אך לא היא זו שצלצלה אלי...
הטלפון צלצל שוב, שאלתי מי זה אך לא קיבלתי תשובה.
בפעם הבאה המשכתי להקשיב והתעניתי על מה שאוזניי שמעו: ליטיום (נירוואנה), בקבוק עלי (אינפקציה), רכבת לילה לקהיר (משינה).. לא היה לי מושג שזו תהיה מסיבה כל כך טובה!
הלכתי לישון ובשיחות הבאות טרקתי את הטלפון מיד, עד שב-3 בלילה המכשיר נדם סופית..
לסיכום, סטוקר אחד לאוסף, החמצת חיי במסיבה הטובה באזור והרבה נגיסות בבטני הקטנה.
יום אחרי, ערב פסח, הבוקר (צהריים) נפתח חגיגית בצעקות וריבים, כראוי לכל חג בבית משפחתי.
כך זה המשיך כל היום, האורחים באו והיה צולע.. נו, לא ציפיתי ליותר מדי.
לפחות אולי ירשו לי ללכת לנמלה בעוד שבועיים, מי יודע, אולי דווקא יצא משהו מהערב המבובז ההוא.
יום ראשון, היום, עדיין משועממת, עדיין עייפה, עדיין מצונננת ועדיין מתגעגעת, האמינו או לא.
לא יודעת.. לא נראה לי שאני אוהבת את זיקוק למרות הכל, ואני בהחלט לא רוצה לאהוב אותו.
אני לא מאמינה באהבה, או במה שעושים ממנה בכל מקרה.
עלתה לי הברקה.
אני חושבת שאפרסם מדי פעם את שיריי פה (כן, אני כותבת שירים. צלבו אותי..).
ובכן, נתחיל בראשון. אהמ אהמ, שמו בישראל- "לעוף" אנא אערף...
-ולמרות התשוקה לגדילה ופריצה,
רוצה לשמור בי את התום.
משתדלת בכל כוחי להתגונן,
מצפה ומפחדת מהיום...
שבו תהיה לי האפשרות לעוף רחוק,
לפרוש כנפיים, להיעלם לנצח.
מהקן הקוצני, מהמלאך הבוגדני,
אבל זה לא יסתיר את עקבות הרצח...
רצח הנשמה הפגועה, ההתאבדות הבזויה,
ספק רצויה, ספק דחויה.
ילדה ורודה, אישה שחורה,
נשמה אפורה, נפש דהויה.
ובעודי טובעת, אני רואה בבירור,
את היד המושטת, אלי מגוששת.
אך אני אותה הודפת, בזעם ודמעות,
ומוצאת את היופי החבוי בחשכה אותי עוטפת...-
פסח שמח וכווושר לכל קוראי בלוגי, מגיביו וגם אלו שבכלל לא קוראים את זה!! אני מרגישה נדיבה....
ב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
