Life's a journey, not a destination
"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"
|
| 12/2008
הרהורים של נשיות...
הפסקה בבדיקת המבחנים ואני מסדרת עוד מגירה לקראת העזיבה...שולפת תיק איפור ובו מגוון מוצרים שבהם לא השתמשתי כבר ימבה זמן...פעם הצבעים האלה היו על פניי יום יום. במשך הזמן הם התחלפו בצבעים חדשים, וגם הכמות היא כבר אינה אותה כמות.
ליפסטיקים...כבר שנים שלא שמתי ליפסטיק. פעם לא היו תופסים אותי בלעדיו מחוץ לבית. הבורדו-חום שאימצתי בצבא, מלווה בתוחם שפתיים תואם. זה הצבע של בילויי הסופ"ש שלי כשהייתי יוצאת הביתה, צבע של דיסקוטקים אפלים ומעושנים בימי שישי בירושלים, של בנים שיצאתי איתם אז, של אכזבות ותקוות של ילדה בת 18 שחושבת שבעזרת שמלת מיני שחורה ומגפיים עד הברך אפשר לכבוש את העולם.
הנה סגול מטאלי בהיר. למרות שנשמע מזעזע, הוא דווקא נורא התאים לי. חלק מהמראה המתוחכם שאימצתי בתל-אביב. לבוש שחור פשוט ואיפור סגול עדין. צבע מטאלי של מלכת הקרח, כיאה לבחורה הכי לבנה בתל אביב. צבע של נשיות חזקה, טיפה מרוחקת, מתחכמת וקרה, כיאה לבחורה שמבינה שסגנון חייה יהיה שונה מזה שבחרו חברותיה מהתיכון.
אני עומדת מול מראה, לבושה בסווטשרט ענק אדום של רטגרס וג'ינס "סידורים" ישן ונוח. שער לא ממש מסודר מרוב אריזות. עיניים עייפות מרוב בדיקת מבחנים. אישה. מתקרבת לשנת השלושים שלי. טרודה במטלות וסוגיות אינטלקטואליות ברומו של עולם, אלק. רחוקה מאוד מהמראה הסקסי הכובש, רחוקה מאותם ימי פיזוזים כשאחרי שבוע ללא שינה בבסיס או משמרת של 12 שעות הייתי רצה לרקוד ולשתכר. מורחת את השפתון הבורדו-חום, מסדרת את התוחם. מורידה ושמה את הסגול המטאלי ומורידה שוב. הרגשה מוזרה של יציקת בטון על השפתיים שלי. טעם וריח שכבר נהיו זרים. מתבוננת בעצמי במראה, מנסה להעלות בעוב את הילדה הפרעית מתוך הדוקטורנטית הרצינית ולא מצליחה. השפתונים לא שייכים לבגדים שאני לובשת ולאישיות שהיא היום אני.
איזה מקום יש לעבר הזה בחיים שלי היום? איפה הבחורה האמוציונלית בתוך האישה פרגמטית והרצינית שמסתכלת עליי מתוך המראה? איפה גוף הברזל הלא מתעייף שיכל לעבוד, ללמוד ולבלות כאילו אין יום ואין לילה? מאיפה הגיעו הקילוגרמים העודפים והפנים העייפות?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
