הרבה פעמים כשאני אומר לאנשים שעוד יש לי בלוג בישראבלוג, אוטומטית אומרים לי 'אתה רציני?' 'לא סגרת כבר?'
אם אני לא טועה, אני בין הותיקים חלקית במקום הזה. (שמתי לב שיש כאן אנשים עוד מלפני סוף מלחמת לבנון הראשונה!)
"המקום הזה"- דבר שמאוד קשה לומר. כי ישראבלוג בשבילי זה הרבה יותר מ"מקום", וגם הרבה יותר מבית. בשביל כל מי שהיה בתקופה שאני הייתי "בלוגר מוסמך" וזוכר, ישראבלוג זה באמת באמת מעבר לבלוג ולמילים מגובבות מבעד לאיזה מסך.
בשביל ההתחלה, בין הקשרים הרומנטיים הכי משמעותיים שלי התחילו מכאן, מהתעניינות וממפגשים.
כן, התקופה הזו של 2005-2006, שניחנה בהרבה מפגשים על הגג של עזריאלי. המפגשים האלו היו ההיילייט של השנה, אבל מה היילייט, אני זוכר שהיינו מצפים לחגים בכיליון עיניים רק בשביל המפגש ישרא:
להכיר את האנשים שמאחורי הבלוגים והאייסיקיו והמסנג'רים של אותה תקופה, לשתף בלוגים, חוויות.
כמה אנשים הכרתי, כמה למדתי,
בביטחון אני יכול לומר שלא הייתי מי שאני היום אם לא הבלוג שלי.
כשהייתי בתיכון ישראבלוג היה תוסס, זו הייתה ההרגשה לפחות. אנשים רק חיפשו את המקום הזה, שבו הם יוכלו לכתוב יומן, אבל לא סתם יומן! יומן אינטרנטי שאנשים אחרים יכולים לקרוא. לא היה לי חבר שלא היה לו בלוג. כולם ספרו "כמה נכנסו" ו"כמה תגובות", ואני תמיד קינאתי בכמה חבר'ה שתמיד 'הובילו' על כולם. תמיד אצלי היו הכי פחות צפיות, אבל התגובות על הכתיבה שלי מילאו אותי בשמחה כל פעם מחדש, ומצאתי את עצמי באותה תקופה שמח מכל פוסט שיצא לי להוציא.
עד איפשהו כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי, בדיוק בזמן הזה שפייסבוק התחיל לתפוס איזושהי תאוצה, וגם קצת הסקייפ.
למעשה, ה'נפילה' זכורה לי בדיוק במקום הזה, שבין השלב שכולם התחילו להתחבר לאפליקציית השטן (שאם לא ימחק כל הדטהבייס שלה עד עוד 5 שנים, כולנו הולכים לקראת האובדן שלנו) ועד לשלב שנוצרה הטוטאליטריות הזו.
היום כולם כבר הפכו להיות זומבים. יש פייסבוק. יש סמארטפון. שם הכל "זז", זורם תרתי משמע....העולם של צוקרברג 'חי ונושם'.
ככל שיותר אנשים דבוקים למסכים, כותבים, מתייגים, ו'אומרים' את אותם הדברים הרדודוים כל יום מחדש- כך הזכרונות האמיתיים, האנשים, הכתיבה- ששמורים כאן בקנאות, הולכים ונעלמים להם.
ובשלב הזה, בשינוי הנוראי הזה של העולם, המקום הזה הפך להיות כמו הכותל: מלא במיליארדי מחשבות, אמירות, בקשות, שאלות, חוויות ומה לא, של מאות ואלפי אנשים.
ובשבילי זה בדיוק זה, המקום להגיע ולשלוף פתק, וכמו איזה מלאך, לראות אם ביכולתי להגשים משהו, להיזכר ולחייך, ולפעמים גם, להזדהות עם בלוגרים אחרים.
זה בדיוק המקום לראות משהו שלא נכתב ב'זומבי מוד'.
מחשבה אמיתית, רגש אמיתי.
המקום להגיב מכל הלב.
המקום שאני זוכר ששינה אותי, כמו שאף אתר או רשת חברתית לא ישנה.
Maor TG
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
