כוכבים ופרברים

אני רואה איך הוא חוזר לעצמו. מקים את עצמו לתחייה בכל בוקר ומלביש על עצמו

את החיוך המזויף היפה ביותר שהעולם ראה.

אני לא מספיקה בכלל להפרד ממנו, להלביש על עצמי איזו חולצה גדולה שלו ולחבק אותו חצי חיבוקמתנצל,

הוא רץ חיש קל דרך הדלת בלי להביט לאחור. עד הפעם הבאה.

"אני צריכה להוציא את זה מעצמי, אז אני אכתוב מהר ואשלח לפני שאוכל להתחרט.

כי אני מעדיפה להתחרט במשך יומיים על שהודתי בזה, מאשר להתחרט חיים שלמים על שמעולם לא אמרתי לך ש

אני אוהבת אותך בצורה הכי ישירה שמישהי יכולה לאהוב.

בצורה של לחייך בזמן שאני הולכת במושב כי אני נזכרת בפנים שלך בפעם הראשונה שראיתי אותך,

או לעמוד מתחת לחלון שלך בגשם עם רדיו ולהשמיע איזה שיר קיטשי.

אני אוהבת אותך כל כך שאני לפעמים לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני לא יודעת בכלל

איפה אני נגמרת ואתה מתחיל, הכל נהיה מן עירבוב של מלים וצבעים ובאמת ש

אני כבר לא זוכרת מי הייתי לפניך. כל הזכרונות האלה הם מטושטשים, צבועים בגוונים של בז' ואפור

הכל נראה אחרת איתך. באמת שהייתי מעדיפה למות מאשר

להתרחק ממך עכשיו."

השארתי לו את זה מקופל על הכרית. ידעתי שאין לי למה לצפות, אז אתם יכולים להבין כמה הופתעתי כשהוא בא עד אליי

בגשם. החולצהשלו הייתה ספוגה ונדבקה אל החזה שלו בצורה מחמיאה למדי,

והיא זזה עם הנשימות שלו כשהוא אמר לי,

"ערב טוב" והתאהבתי בו מחדש.

שאלתי אותו למה הוא פה, הוא הרי אמור להיות עם איזו בלונדינית חתיכה, לא במפתן הדלת של

סתמית שכמוני.

אז הוא חייך ואמר לי,

"אני מעדיף ברונטיות."

הוא באמת מאז ומתמיד היה הרבה יותר מדי כובש מכדי שאדע בכלל לסרב לו.