כוכבים ופרברים

את יודעת, כשאני נופלת, נדמה שכל הרצפה מרופדת ב

חרטות חרטות חרטות

וכל התמונות שמסביבי מתכווצות למן "אמרתי לך"

אחד גדול שלא מפסיק להדהד לי בראש.

פעם החלומות שלי היו מצופים מרציפן ועכשיו תראי אותי;

מרקדת על שולחנות, נוסעת בטרמפים למרכז העיר, ולפעמים אני חושבת שאני כל כך חייה

שעוד רגע הדם שלי עומד לנפץ לי את כל העורקים, לקרוע את העור ל

גזרים ולבעבע ברחבי כל העולם.

כולם הרי אומרים שיש לי דם חם. ואת לא מבינה בכלל, כי אתמול

שיאו, את לא יודעת איזה חתיך הוא היה, ואיך שהוא היה כזה מושלם כשהוא

קילף ממני את החולצה. הוא הסתכל עליי כאילו שאני באמת הדבר הכי יפה שהוא ראה אי פעם,

וגם לרגע האמנתי לו.

נתתי לרגע הזה להציף אותי עד שלא יכולתי לנשום יותר בצורה סדירה ורגע לפני שהוא גמר

הוא הסתכל עליי במבט הזה שכל הבנים מסתכלים,

מבט של אני-אוהב-אותך-יותר-מאת-החיים-עצמם.

אני חייה בשביל מבטים כאלה.

הבעיה היא האחרי. את יודעת, כשהם קמים במהירות, סוגרים את הרוכסן והולכים אפילו בלי להסתכל אחורה

והם הרי כולם סתם בשבילי, ובכלל לא באמת אכפת לי, אבל מדי פעם מתגנבת למוחי המחשבה

"מה אם יום אחד מישהו ישאר גם כדי לחבק?"

אבל קצת קשה לשכב מחובקים

בתא שירותים של מועדון מתפרק.

אבל נורא מגניב לי לאחרונה, באמת, אני מרגישה שאני באמת ממצה את עצמי.

כמה בנות את מכירה, שכבר בגיל 17 השתכרו בכל המועדונים הכי שווים,

הקיאו בשירותים הכי מלוכלכים והזדיינו על הקירות הכי מרקיבים במדינה?

בכלל, זה עושה לי המון מוזה, כל הסיגריות וכל האבק הזה. אז אני מניחה שזה בסדר.

אני מסופקת, בסופו של דבר.