כוכבים ופרברים

אני מושיטה לו יד, והוא דוחה אותה ו

מחבק אותי חזק מאד.

זה פעימות לב או דפיקה בדלת? אני באמת כבר

לא מבדילה מרוב הקצב האחיד שמתקתק

בין הלשון שלי לשלך.

ובבת אחת כבר אין טעם לשומדבר

לא לאוכל שאני אוכלת או בכלל

לקום מהמיטה בבוקר.

ותראו את כריס, כמה יפה, כמה כחולות עיניו כשהוא

נשען על הקיר הריק בעצב.

כל הכדורים הקטנים שבעולם לא יצילו אותו מהריקנות

גם אם ישים את כל הקלפים על השולחן, הכל יהיה כל כך ריק.

"אני עייפה" אני מפצירה בו, אז הוא מבטיח רק עוד שיר אחד

צולל לתוך העייפות.

אנחנו הרי בסך הכל דגים בקערה קטנה מאד. הלוואי ויכולתי לשמח אותו.

שאלתי את אמא אם היא חושבת שכריס עלוב והיא אמרה שלא,

אבל שרואים שהוא עייף כי יש לו קווים במצח. בכלל לא אמרתי לה שאני

מאד אוהבת קווים שכאלה.

"ורק דבר אחד איני מצליחה

בדמיונותיי הנידחים ביותר:

להרכיב תמונת אהבה

מכל השברים האלה."

(הרכבה- יהודית כפרי.)