כוכבים ופרברים

הכל התחיל בשמונה-עשרה לדצמבר, אלף תשע-מאות תשעים ושתיים.

הוא הציג את עצמו בתור אלכסנדר, אבל הוטבע לו השם "כריסטופר" בלידה. בתקופה ההיא כולם הכתירו אותי בתור גלגול של ג'וני מיטשל. מהרגע הראשון קלטתי עד כמה החיוך החצוף שלו, הזיפים העדינים שלו והעיניים מלאות החיים קורצות לי.

באותו הערב אני הופעתי אל מול כולם עם שיר מקורי, הפריטה הייתה מגושמת, הקול שלי צנח במקומות שהיה אמור לנסוק אבל ניסיתי להיות חיננית וכל האנשים שם טענו שהצלחתי.

מעבר לכל החיוכים ההם בקהל ראיתי את שלו. הוא היה מעין משב רוח נעים באמצע המדבר, מחשבה מקורית אחת מתוך מליארדי פילוסופיות שריחפו בין פיות לאוזניים. שינוי מרענן לילדה בת שבע-עשרה שכבר ראתה את הכל ושמעה את כולם. זריקה של אדרנלין טהור הישר לוריד- לתוך שממה של שעמום מתמשך וצלילים בלויים. הוא היה בדיוק בזמן ובדיוק במינון הנכון.

אני ישבתי על מפתן הדלת שלי, רגליי נתלו בחוסר חיים ושילבתי את זרועותיי בזמן שהסתכלתי על טיפות הזיעה נוטפות מעל גבותיו. מעולם לא הרגשתי משיכה כזאת. זו לא הייתה עוד הדלקות טיפוסית, אלא יותר כמו מחלה מתפרצת שמשתלטת בגופי, גורמת לי להתפתל בשנתי ומגרדת לי בתחתונים. הוא הציג את עצמו בתור אלכס ושאל אם אני מתעניינת בספרים.

"אני מאוד אוהבת לקרוא" התוודתי לכאורה, למרות שזה היה חצי-שקר גס. שמעתי שהוא מאד התעניין בטולסטוי וג'ק לונדון, ואת השמות האלה שמעתי ואפילו ציטטו אותם באוזניי אבל לי מעולם לא יצא לקרוא. הוא הביט במבט חשדני וכדי לבטל את המבוכה והצעתי לו שנלך לטייל.

צעדנו הרבה. הוא נעל מגפי דוקטור מרטינס בלויות למדי שניכר היה שטיילו, נרטבו, התייבשו ונקרעו מספר פעמים. זה ריתק אותי, המחשבה של כמות הצעדים שהנעליים המסוימות האלה צעדו. הוא סיפר שהוא הגיע ממרכז ארצות הברית, משם תפס טרמפים למדבר, איבד את המכונית שלו בשטפון, עלה על קרון רכבת והגיע למעלה וושינגטון, תפס טרמפים לקולורדו, שט מנהר קולורדו ועד לגראנד קניון, משם ירד לקליפורניה וקנה קייק, הגיע למקסיקו ובסופו של דבר חזרה למדבר כאן. התפוצצתי בשילוב של קנאה וכמיהה. הלב שלי בער מתחת לחולצה, תהיתי עם כל הטיולים האלה פיתחו לו את החושים עד כדי שיכל לשמוע את הדם שלי מפוצץ את העורקים והורידים והנימים בנסיון מעורר גיחוך לנשום.

עברו שבועיים וכבר הגעתי לאמצע של "מלחמה ושלום" של טולסטוי, ואפילו יצא לנו לדון בנושא מספר פעמים. שוב ישבתי במפתן הדלת, הפעם עם הגיטרה בידי וניגנתי אקורדים סתמיים. למעשה בכלל לא שמתי לב למה שניגנתי, פשוט חיפשתי תירוץ לשבת במפתן הדלת ולצפות בו מתאמן לקראת ההרפתקה הגדולה הבאה.

"אלסקה," הוא הסביר, "היא היעד הסופי שלי. כלומר, בשלב מסוים סביר להניח שאחזור, אבל כל המסעות שלי מובילים לשם." אף על פי שנאתי העזה לחורף, למרות שרק הייתי בת שבע-עשרה ולמרות שהכרתי אותו רק שבועיים כבר תכננתי איך אסע איתו.

בכלאופן, ביום המסוים ההוא בו ישבתי על מפתן הדלת עם הגיטרה והוא התאמן לקראת אלסקה, הוא קם מיוזע ומפתה והתחיל ללכת לעברי. החבאתי את הגיטרה מהר בתוך הקייס שלה. הסרתי את הג'ינס המהיר שחיבק את מותניי והתיישבתי על המיטה המסודרת ברישול שלי. זרקתי מבט חפוז על גופי. גופייה לבנה שהסתירה חזה לא מפותח, תחתונים לבנות וישנות שקיוויתי שהוא יסיר ושיער לא מסורק- מצד שני, לא הרבתי לסרק את שיערי כך או כך.

"תכנס", ציוויתי עליו, למרות שלא חשבתי שהוא מבין מה אני באמת מתכננת. הוא הביט סביב החדר בבלבול עד שמצא אותי יושבת על המיטה בצורה ספק מפתה ספק מעוררת רחמים. "ההורים שלי נסעו לעיר" הסברתי בזמן שהוא התיישב על המיטה. אחזתי בידו, בחנתי את אצבעותיו מקרוב בתור תירוץ לא להביט בעיניו. "לא" הוא אמר. אבל זו לא הייתה הצהרה, אלא יותר כמו לא, שאחריו באות שלוש נקודות וסימן שאלה. "כן, הם נסעו כדי לאחל לסבתא שלי חג מולד שמח."

הרמתי את עיניי כדי לחקור את הבעתו, ובדיוק קרן שמש נכנסה דרך החלון המאובק. זה גרם לשיער הפרוע שלו לנצוץ בגלל הלחות, ולעיניים הירוקות שלו לזהור יותר מתמיד. "אני מתכוון לא, אנחנו לא יכולים לעשות את זה."

באותו הערב הוא הפציר בי לנגן מול כולם את "אנג'ל פרום מונטגמרי" והוא ניגן בקלידים. חייכתי בזמן ששרתי, אבל הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ למליון רסיסים. לא רק בגלל הדחייה, לא רק בגלל הבדידות, אלא גם מפני ההכרה בעובדה שהוא מוכן ומזומן, ששיא החורף עכשיו עבר ופירוש הדבר שהקרחונים באלסקה מתחילים להנמס והוא צריך לעזוב. כן, זה היה הלילה האחרון של אלכס איתנו.

בבוקר שלמחרת הוא נפרד מכולם. זה היה לא אופייני לו. הוא הסביר לי באחת השיחות שלו שהוא הכיר כל כך הרבה אנשים במסע הזה וכל פרידה רק נעשית יותר ויותר קשה, אז הוא מעדיף פשוט להשאיר פתק "תודה", איזו כתובת למכתבים ואיזה זכרון נחמד. אולי הוא הבין שזה ממש חשוב לי.

נשענתי על הקרון שלי בעצבות מרקיעת שחקים, הופתעתי בכלל שהרגליים שלי סוחבות את המשקל של העצמות בזמן שהוא כתב על דף מלוכלך איזו כתובת שהוא עלול להגיע אליה בדרום דקוטה בשלב מסוים. נתתי לראש שלי להשמט אחורה וברגע הזה בדיוק הוא נעמד מולי, שיער מבולגן, עיניים ירוקות והכל ואמר לי "הי, את די קסומה."

"כן?"

"כן." הוא אמר, עם נשימה באמצע, משהו שנשמע כמו חצי צחוק, חצי הדבר הכי כנה שאני אי פעם אשמע בחיי.

"ורק תזכרי," הוא המשיך, "אם את רוצה משהו בחיים, פשוט תושיטי יד ותתפסי אותו." הנהנתי למשמע המלים הללו ובבת אחת לא היה בי פחד. הבנתי איפה טעיתי ביום שלפני, הבנתי מה עשיתי לא נכון.

תפסתי בעורפו והצמדתי אותו לשפתיי, שואבת ממנו את כל המשאלות וכל החלומות שלעולם לא יתגשמו. ידעתי שאחכה שישוב מאלסקה.

(בנשף הסיום שלי באותה שנה רקדתי עם חיקוי עלוב שלו, בעל שיער מסודר ועיניים חומות. חיכיתי לו במשך הרבה מאד זמן, אבל הוא פשוט לא חזר אליי מאלסקה.)

מבוסס על "Into The Wild".