כוכבים ופרברים

כשהקול שלך מטפטף במורד עורפי, אני נאלצת להזכיר לעצמי

ששנינו מלאים במים

(אצלך הריאות, אצלי העיניים.)

ומעולם לא יכולת להעיד על עצמך כמה באמת מוצלח אתה,

רק לצאת כנגד קריאות וביקורות שהוטחו וכוונו הישר אל

הלב שלך, ולא הצליחו -כמה שלא ניסו- לפלח אותך לחתיכות.

אתה התגלמות האמנות, כל המכתבים שמעולם לא שלחתי והילדים האבודים על קרטוני החלב.

אתה הניצוץ החשמלי בחיבור שבין הגיטרה למגבר,

העלה הראשון שנשר בסתיו,

העקצוץ המעורר במורד הגב,

היצר הכי בסיסי וגם הכי נשגב.

ואני מצטערת, באמת, כי אין לי מילים כמו שלך לתאר עד כמה אני נרגשת כשאתה מנגן לי פה לאור נרות

ואני בוכה, ואומרת לך ש

אני מצטערת שאני כזאת רגשנית, תמיד רגישה מדי. ופתאום אתה מפסיק לנגן ומסביר

"רגישות לא אומרת להיות רכרוכי. זה להיות כל כך מודע עד כאב, עד שנחיתת פרעוש על כלב היא כמו בום על-קולי.

זה הדבר היחיד שזה. את פשוט מודעת."

עכשיו אני כבר לא מתיימרת להתאפק ולהשתלט על עצמי.

אני תופסת לך בכתפיים ומטלטל אותך. "תנשום!" אני מייבת, "תנשום!"

   אבל אנחנו כבר מוקפים במים שהם כמו

     הרבה ביקורות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות

(ובאמת שנינו מעולם לא ידענו לקבל מחמאות)

         ועכשיו שנינו טובעים

            אתה באגם

               ואני בדמעות.

-

מלחמה זה עניין חוסם. כל מילה שאני כותבת מרגישה לא במקום, איך אפשר לכתוב כשהם שם? (אבל גם על זה כבר כתבתי.)