כוכבים ופרברים

על הספסלים בגן מאיר

בדרך כלל יושבים כמה קשישים מכרם התימנים ונהנים מתחושת

השמש

שמלטפת אותם בין הקמטים שבקצוות העיניים

אבל על ספסל אחד יושב לו

חלום שקרם עור וגידים

ומחכה לי.

(אני יודעת, גם אותי זה דיי מפתיע, מה שמסביר את זה

שבמקום פשוט לגשת אליו ולהתחיל לדבר כמו שאני יודעת,

אני מתחבאת מאחורי משקפי שמש הרבה-יותר-מדי-גדולות

ואיזה עץ בן מאה שנוסק לשמיים.)

אני מבינה את הקשישים.

אני מרגישה איך השמש נוגעת במו ידיעה בכתפיי בדיוק בנקודות

שעוד שנה מהיום יהיו בהן נקודות חן,

למרות שזה מסוכן, זה כל כך נעים.

קצת כמו לאהוב את החלום שמחכה לי על הספסל.

אח, אם רק יכולתם  לראות איזה יופי.

הוא בכלל לא רואה אותי צופה בו נותן לראשו להשמט אחורה,

בדיוק כמו שאני אוהבת לעשות על הספסלים בגן מאיר.

יש בזה משהו יפה, אני חושבת לעצמי, בזה שזה לעולם לא יתממש.

ככה לפחות זה כולו שלי. החלום שמזין אותי ו

זה יותר שווה מלדעת אם מר חלום הוא

חלומי באמת

או סתם עוד פלצן מתל אביב.

(אפריל שמח. היום לפני חמש שנים התחלתי לנגן בגיטרה וכתבתי את "אפרילז פול")