כוכבים ופרברים

וקוראת הרבה יותר מדי,

מילים שלא מתגלגלות כמו שהייתי רוצה

מדכאות אותי. אבל אני ממשיכה לקרוא

וזה עושה לי חשק לבכות,

אבל בכיתי יותר מדי בשבוע האחרון

וקולדפליי ברקע לא עוזר במיוחד.

אני מתביישת קצת בבלוג הזה פתאום, ולא בא לי שכולם ידעו

שאני איך שאני

(כלומר מתרגשת מהכל)

ורציתי לכתוב קטע בשם "מטמורפוזה" על איך שלפני שני קייצים הייתי יושבת במגרש באבן יהודה, שותה כל ערב ומעשנת כמו קיטור וזה היה כל כך מגניב ויומרני, כי כתבתי קטעים על ניקוטין, ותחושה של מיצוי עצמי של ארבע לפנות בוקר.ואיך שבקיץ שעבר הסתובבתי בניו יורק בסנדלים, עם יובל, ואחרי זה תפסתי טרמפים לכפר סבא כמו ילדה גדולה בחצאית מיני,ואיך שעלינו על הג'יפ הזה עם מוזיקה מזרחית וחשבתי כמה מגניב, בחיי, מגניב, מגניבמגניבמגניב. ואיך השנה ה-דבר זה פאבים, ובדיחות פרטיות, ותל אביב עד זוב דם,ו"אני לא נראת לך בת שמונה-עשרה? טוב, נו, יום אחד זה ישחק לטובתי. בינתיים, פשוט שכחתי את התעודת זהות באוטו..."

ומעניין אותי מתי הדברים פשוט יעמדו במקום לקצת, מתי יהיה לי זמן להתרגל למשהו.

וזה בכלל מבולגן נורא, זה כמו

קצפת שפג התוקף שלה

או דיסק שנתקע דווקא בשיר האהוב עליי,

או קצת כמו המילים שלי (שקצת נמאסו עליי לאחרונה.)

אין ספק שאני במצברוח מוזר.

אני חושבת שאני אחזור לקרוא.