כוכבים ופרברים

מישהו שקרא כאן פעם,

אמר לי על האלבום המדובר,

שהוא מושלם (מדי).

שהוא מעדיף אחר בגלל פגמיו וזה

מצחיק שהוא אמר את זה, כי יש לי נטייה לאהוב

דברים קטנים ופגומים בקצוות,

ואף על פי שקונור כתב את זה זמן קצר אחרי שעבר לעיר,

זה פשוט דיסק של מושב וקיץ,

שיר של הליכות.

כמו לפני שנה, כשעוד הייתי גרועה ואהבתי רק 4 שירים שלו,

והקשבתי לFirst Day of My Life בדרך לסביון,

וחשבתי ש

וואלה.

יכולתי להתאהב בבחור כזה.

(ואז זה קרה.)

-

יש משהו באלבומים של ברייט אייז שגורמים לאצבעות שלי לטפטף

אבל למוח שלי לשתוק.

קצת כמו התחושה שנורא בא לך לבכות

ולא כי אתה עצוב

ולא כי אתה שמח

סתם כי זה נראה הדבר הכי נכון לעשות באותו הרגע.

-

עכשיו יש לי את התחושה הדפוקה הזאת,

כאילו שהשמש לעולם לא תזרח שוב

ואני אפסיק לגדול ואמשיך לשבת כאן באמצע הלילה

כשכולם כבר ישנים

ואספור בועות.

ולעולם לא אצליח לזכור איך הקול שלו נשמע

והלוואי ויכולתי לחזור כמה לילות אחורה

למשהו

שהיה נורא יפה

(מספיק יפה בלעדיי.)

זה מעניין איך הכל כל כך חוזר על עצמו.

-

מעניין אם המחשבות שלי יתבהרו שוב אי פעם, ואם אי פעם אפסיק ללחוץ "אנטר"

כל כך הרבה פעמים בפוסט.

(אולי בעתיד הקרוב אני אצליח לכתוב שוב כמו שצריך.)