כוכבים ופרברים

זה היה צריך לקרות מתישהו. זאת מדינה קטנה מאד ועיר קטנה עוד יותר (אף על פי שביחס לעין שריד, אין ספק שהיא מרשימה ומכאיבה ברגליים.)

הייתי בדרך לנורדאו, להפגש עם הקשיש שאני מתנדבת אצלו. הוא בן 97, היה בהגנה ובהקמה של צה"ל, שחקן הוקי במשחקי המכביה הראשונים, ואמן. לא יכלו להדביק לי קשיש יותר מגניב להתנדב אצלו והשלושים וחמש דקות הליכה אליו הן דקות השקט שלי. אני מפעילה את הiRiver שגנבתי לאיתמר ומקשיבה לפלייליסט שלי שהדבקתי כדי שהוא יוכל להנות.

במקרה הספציפי הזה הקשבתי לאלבום המשותף של הסופרגרופ "Monsters Of Folk" שכולל את קונור אוברסט ומ.וורד וגם עוד בחור מ"my morning jacket". התרכזתי במילים וברצפות שזזו במהירות מתחת לרגליי. הסנדלים התנ"כיות שלי נהיו בלויות מיום ליום אבל אין לי באמת כוח לסחוב עוד זוג נעליים למכינה. לבשתי את הג'ינס שלי שגם הוא מתחיל להיות דהוי ואיזה סוודר שחור שגנבתי לאחד הבנים מהקומה מתחתיי. הלכתי מהר כי התחיל לרדת גשם שוב ולא הייתה לי מטרייה.

בין צעד לצעד גם חשבתי על כל מני דברים כמו הניווטים שיש בצפון שבוע הבא, ואיזו הודעה שיש לי באינבוקס בפייסבוק שאני עוד צריכה לחשוב על תשובה שנונה כדי לענות עליה, וחשבתי על האקורדים לשיר הראשון באלבום המסוים ההוא של ברייט אייז כדי לנגן לאיזה בחור מסוים עם חיוך מסוים עוד יותר, וחשבתי על אביב, שכתב לי ביומן שלי שהוא אוהב אותי וכמה שכיף לי כשהידיים שלו עוטפות כשקר וגשם ואיזה כיף שהוא נכנס לחיים שלי וחשבתי על ברווזים ואם הם עפים גם כשאגמים לא נהיים קפואים ו

"מיצי?"

אני חושבת שדמיינתי, אז אני ממשיכה ללכת ופתאום אני מרגישה יד על הכתף שלי ואני מופתעת ומסתובבת והנה הוא.

הלב שלי מחמיץ פעימה.

גלוזמן, הישר מתוך היומן שלי והזכרונות שלי וכל הדברים היפימכוערים שכתבתי עליו. ואיזה מוזר שהוא בעיר ולא בבית שלו או בים או עם גיטרה וגם בלי הסווטשרט ירוק-זית-פליז שלו. ואיזה מוזר שהוא חי ונושם ומולי והשיער שלו נראה אחרת וגם החיוך קצת עייף והוא עוד צובר זכרונות כמו נמלים בלעדיי.

הוא שואל מה קורה

ככה, על רגל אחת. ובכלל איך מתחילים לענות ש

לא ראיתי אותו מאז שעוד היה לי גשר והייתי קטנה ופחדנית וחתולה הפוכה והיום אני כל כך כל כך-

אותו הדבר. בעצם. אולי קצת יותר גדולה.

"וואו" אני פולטת, "זה כל כך מוזר לראות אותך". הואמחייך. "מוזר? זה כל מה שאני מקבל אחרי כל הזמן הזה? מה עם איזה חיבוק?"

לפחות הריח שלו נשאר אותו הדבר. אני מצמידה את האף אל צווארו ומייחלת שלא יבחין בכך.

הלוואי והרגע הזה לא ייגמר. זהמרגישכמולחזורלתיכוןכמולחזורלששעשרההמתוקביותראיפעם.

הוא מתנתק, בכל זאת.

ואז הוא מבקש את הטלפון שלי

כדי שנשב בבית קפה ונתעדכן בלי להתרטב

ואני מוכנה להתערב

שאני הולכת להתאהב

בו

שוב.

"את בבית בסופש?"

-אכן כן

"אז שישי או שבת בצהריים, לשיקולך, עושים משהו."

-ווט דיד יו הב אין מיינד? "בעקרון אין משהו ספציפי, אבל משו חורפי קלאסי לשנינו.. מקס ברנר, סרט. שניהם? משהו כזה."