כוכבים ופרברים

היום שלחתי סמס נועז שעדיין מחכה למענה. נו ניחא

והייתי כל היום בגיוסים שזה האושר הכי גדול שלי אבל גם הכי שואב את הכל

ואז הכל התאחר במליון שנה ואבא שלי התעצבן עליי

והרכבת התעכבה והאוטובוס מהרכבת נעצר אז תפסנו אחד אחר

וכבר לא היה לי איפה לשבת ואז נפלתי והתחלתי לדמם מהמרפק

ואז הוא לא עצר בתחנה שבפינה של טרומפלדור אלא על בן יהודה

והלכתי עם 2 מזוודות מפוצצות

ומחר אני יוצאת לנווט ואין לי כח בכלל.

גם חברים לא.

לפחות יצא לי לשמוע הרבה מוזיקה טובה

שנגיד מ.וורד ממש עושה לי אווירה של מסע וגליק בטח היה מבין

בגלל זה גם שקלתי להתקשר אליו כשהראש שלי היה בין הברכיים ולא הצלחתי לנשום

התאפסתי דיי מהר. גליק הוא האדם המושלם לדבר איתו על מוזיקה ולצחוק איתו

אבל אנחנו לא מכירים מספיק כדי שהוא יהיה זה שירגיע את הלחץ בחזה.

התקשרתי לטולי פעמיים והיא בצבא אז היא לא ענתה

יערי בברלין

יובל במסצ'וסטס עד סוף השנה.

אני רוצה לבכות על חן אז מן הסתם אי אפשר להתקשר אליה. וגם ככה היא לא עונה.

לרז כבר מזמן אי אפשר להתקשר כי הוא לא עונה כי הוא טוען שאני חופרת

לנאור יש חברה. לעדי יש נפש עמוקה אבל הוא לא אדם של טלפון

ישבתי באמצע הרחוב על אחת המזוודות שלי מול המכינה

ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להכנס. זה דרש יותר מדי

לא קיבלתי חוצץ בכלל

השבועיים האלה הם המשך ישיר של אלה של קדמו להם

והלוואי שידעתי באמת להיות חברותית גם לא רק לבנים כי בקריאה שנייה אז הכל כאן בנים

איכשהו בעיקר עם בנים אני מרגישה בנוח לדבר וזה מבאס כי

לא תמיד יש להם כוח לחופרת כמוני

אבל זה לא העניין

העניין הוא שהיום היה יום שמש יפה ואני מרגישה כאילו הדיכאון חורף מכה קרוב מדי לבית.

כואב לי המרפק והברך והייתה לי שוב את התחושה הזאת כמו בכיתה י"א באחד הימים המפחידים בשנה

כשעמדתי מחוץ לכיתת מתמטיקה ולא הצלחתי להזיז את האיברים כי פחדתי ש

אני אמות אם אניאכנס. שאני לא אוכל לצאת אי פעם. שאני אבלע

בסוף נכנסתי למכינה אבל הלחץ בחזה

הוא פשוט לא עוזב לי.

ותענה כבר לסמס. אף ארור.