כוכבים ופרברים

שאני מתהפכת.

אתמול התרפקנו על המיטה שלי, ואני יודעת שלהתרפק זה להתגעגע, אבל בעצם סתם נשענו על המרפקים ואולי יצרנו רגע שלמעשה אתגעגע אליו בקרוב.

כשסיפרתי לאנשים שכמעט לא הכרנו וכבר הכנת לי דיסק, אז תיארתי את זה כ"הדרך שהתחלת איתי", למרות שבפועל הרגשתי שאתה עשית את זה מתוך תמימות ואני זו שניווטתי את זה לכיוון רומנטי. אתמול, על המרפקים שלנו שאלתי אותך על זה ואמרת, "ברור שניסיתי להתחיל איתך. נדלקתי עליך ברגע הראשון."

זה היה רגע יפה.

שנינו מפחדים מאד, אני יודעת.

אתה מפחד שזה לא הזמן, אבל בתכלס.. אתה לא טס לשום מקום, אני לא מטיילת לשום מקום. תקופות באות והולכות- תקופה זה לא תירוץ מספיק טוב כדי לעצור משהו טוב שמתחיל.

אנחנו כבר מעורבים בזה רגשית באיזו-שהיא רמה, גם אם רמות שונות. זה היה כל כך יפה שהודית בזה.

ואחרי שדיברנו ואמרנו. בוא נמשיך ככה, לאט

אבל לאט באמת

לא לאט עם שיחות כל הזמן.

ואז אמרתי

יאללה אבל 

תנשק אותי כבר

כי כמה אפשר כשאתה יושב רחוק ככה?

ואתה נישקת.

ואנחנו מתקדמים.

ופתאום זה קצת מעציב אותי ש"מר ונמהר" זה השיר שמייצג את תפיסת הרומנטיקה שלך.

כי זה שיר כל כך יפה.

עם סוף כל כך עצוב.

-

יפה, נכון?

בכל אופן דיברתי עם מעיין ואמרתי לה,

כך או כך אני מעורבת רגשית. זהו, מאוחר מדי ל"כלא היה".

עכשיו אם זה יכאב אז זה יכאב.

אז לעזאזל המחסומים והחומות.