כוכבים ופרברים

מצא את השלווה באשר תהיה, אני, אל תתן לב, אינני גלמודה.

ישבנו במסעדה הקבועה שלי על כיכר רבין, כצפוי כל החששות שלי התפוגגו על השפתיים שלו ברגע שהוא הגיע אליי עם חולצת הפסים הקבועה והחיוך הזחוח (השקרי והשבור) שלו. קרה משהו יפה ומרגש. הוא התחיל להתקלף מולי, כמו שבשיחה הראשונה שלו אמרתי ("אני אוהבת בנים עם רגישות מתקלפת") והוא סוף סוף סיפר מה עומד מאחורי העיניים הכהות שלו והזיפים והצלקות. רק קצת, לא עד הסוף לעומק, אבל התחלה.

הסתכלתי על שתי המלחיות שעמדו על קצה השולחן, הצמדתי בינהן בזמן שהוא דיבר והרחקתי מקצה השולחן. הקשבתי לו בדריכות, ואז סיפרתי לו משהו ובעודי מדברת הוא הפריד בין המלחיות והעמיד אותן בקצה השולחן. תפסתי אותן, הצמדתי ואמרתי, "זה בטוח יפול."

ואז הוא חייך את החיוך הזה, החיוך הנאור. "זה מאד פרוידיאני מה שהיה כאן עכשיו." 

הבטתי שוב בפעולה ששנינו עשינו והנהנתי באיטיות ובעצבות. 

הוא אמר, "יש לך משהו על קצה הלשון, ואני רוצה שתגידי אותו."

"אני לא ידעתי אם תבוא היום."

"אבל אני פה."

"אני יודעת, אבל עדיין."

"טוב, אני מוכרח להיות גלוי איתך. אני לא היתי לחלוטין כנה איתך. אני חושב שהצגתי לך דמות הרבה פחות.. מודעת- ממה שאני. כלומר, את יודעת עד כמה העור שלך שקוף? הגוף שלך מדבר. הוא אומר הכל. אז אני יודע כשאת מתאכזבת ממני. את מתאכזבת כל הזמן. ואני בוחר להציג לך שאני לא מבחין בזה."

"אני יודעת שאני שקופה ושאני לא מצליחה להסתיר שומדבר ממה שאני מרגישה. האמת היא שממש היה לי מונולוג מוכן מראש, רציתי לשאול אותך אם אני מוצאת חן בעיניך, ואם אתה עדיין נמשך אליי וכיף לך איתי, כי אם כן, אז אין לי בעיה להמשיך כמו שאנחנו, ולקחת את הכל בקצב שלך, כי אני חושבת ששווה לי לחכות לך."

"תודה. אבל אני לא יודע.. כמה זמן זה יכול לקחת. ואני אומר את זה עכשיו כי אני לא רציתי שתמשיכי לבנות דברים ולהרגיש שאני גם בתוך זה, כי המצב הנפשי שלי כרגע פשוט לא מאפשר את זה. ואני כל כך רוצה להיות איתך, אבל אני פשוט.. אני חייב להסתדר בתוך עצמי קודם."

פתאום הבחנתי שהמלצרית ערה לכל השיחה שלנו. הצעתי שנשלם חשבון ונלך בחזרה לכיוון האוטו. הלב שלי התכווץ לחצי מוגדלו הטבעי וצנח בתחתית הצלעות שלי. 

"אז מה זה אומר?" שאלתי, והרגשתי את הגוש הזה מתעצב בגרון שלי, שילוב של "אמרתי לך אמרתי לך אמרתי לך" ביחד עם "הלוואי שלא תלך, תוכריח לי שטעיתי."

התיישבנו על ספסל בארלוזרוב והיה שקט מופתי. הוא אמר שאני בדיוק הטעם שלו, ושאני יפה כמו אור השמש, ושזה לא שהוא רוצה לצאת עם מישהי אחרת, אבל זה לא הוגן כלפיי כי הוא לא יודע מתי ייפתר העניין עם עצמו. ושממש חשוב לו שאני לא אשליך את זה על עצמי, כי כמו שאני זה בדיוק. כמו שאני זה ממש בסדר.

התחלתי לבכות באופן שממש לא הולם את פרק הזמן הקצר שיצאנו, והוא ביקש שאני גם אהיה כנה כל כך, כי הוא יודע שזה לא רק השיחה הזאת שככה מפצחת לי את הלב. אמרתי לו, "זוכר שסיפרתי לך על השיר של אינטרפול ששובר לי את הלב? ואז שאלת למה והשתפנתי אז אמרתי איזה שקר בנוסח, "המנגינה שלו בשילוב השירה האיטית" ואמרת שזאת תשובה לא טובה? אז התשובה האמיתית היא שהשיר הזה גורם לי לחשוב על כמה אהבה יש לי לתת. לא אכפת לי מלקבל אהבה, זה יכול להיות נחמד, אבל אני בעיקר רוצה לאהוב. ואף פעם לא נותנים לי. באמת, אני אהיה כל כך טובה בזה, אבל פשוט הם תמיד עוזבים לפני שיש לי הזדמנות או לגיטימציה."

הוא ליטף לי את השיער בעצבות ואמר שהוא ממש מקנא, שהוא גם היה רוצה לפרוץ ככה בבכי עכשיו, ושזה עוד עניין שהוא צריך לפתור עם עצמו.

ואני יודעת שאם הרגשתי את זה כלפיו אז זה סימן שאני יכולה להרגיש את זה ואני ודעת מה אני מחפשת, אבל אין לי כוח עכשיו ששוב יכאב, ואין לי כוח לכאב הזה בחזה מהרגע שהתעוררתי בבוקר, דרך ארוחת הצהריים בה חייכנו זה לזה בנימוס מופתי, ועד לחזור הביתה ולשמוע שוב אינטרפול ושוב לבכות. ואני יודעת שאני יצרתי את המציאות הזאת עם הפסימיות שלי והחרדות המטופשות, אבל אני כל כך מחכה שהוא כבר יסתכל עליי ופתאום יחזור בו כי אני ממש יכולה להיות מדהימה אם הוא יתן לי הזדמנות.

יצאו לשפתיים שלי לחקור הרבה שפתיים ראויות, אבל המשורר- הוא משהו מיוחד, והוא קישט את דפי ההיסטוריה שלי כזה שהרגשתי איתו מספיק בנוח כדי להרשות לעצמי להתקלף כל כך מהר. 

וידעתי שזה יכאב, ואני יודעת שזה יעבור,

אבל בינתיים..

בינתיים אני רוצה להשתבלל לתוך עצמי.

אני רוצה לבכות עליו מלא מלא מלא

אני רוצה שהוא יסתכל עליי ויחזור בו.