מי שלא תהיה, יש לך הרבה אחריות.
אתה לא הבחור הראשון שאני אוהב, אבל אתה הראשון שיהגה את מקבץ המילים וידביק לי אותה על השפתיים. אתה תצטרך ללמד אותי איך להפסיק לפחד מזה שתלך, כמו שמלמדים ילדים קטנים לישון בלי פעימות הלב של אמא. נכבה את האור וכל יום תשב קצת יותר רחוק מהמיטה שלי, עד שגם בלי שתשב לידי וגם בלי שכל הזמן תזכיר לי, אדע שאתה אוהב אותי.
השפתיים שלך לא יהיו הראשונות שאנשק, דמותך לא תהיה הראשונה שאחשוב עליה. לא יהיה לך את התענוג המפוקפק של להיות הבחור הראשון שאשכב איתו, אבל אתה תהיה הראשון שיראה איך העיניים שלי נוצצות מהתחושה הזאת שאני סוף סוף נאהבת.
וכשתגע בי, אתה תהיה הראשון שאני ארגיש איתו בבית. בלי חרדות כלואות בבית החזה, בלי מפלצת הפרידה שנושמת בכבדות מתחת למיטה.
תצטרך לעבור את הסבך של הכאבים והדמעות מכל ספר שקראתי וכל סרט שראיתי, את כל הפעמים שהרגשתי לא מספיק, את עשרת הקילו שמפרידים ביני לבין איך שאני רוצה להראות. סבך הציטוטים, שיעורי הפילוסופיה, האידיאולוגית. הקנאות הקטנות בשמלה שנראית יותר טוב על מישהי אחרת שחלפה על פניי בקניון, וגם הקנאות היותר גדולות לבנות שאהבו אותך לפניי.
תצטרך להיות אחד כזה שלא מפחד מהאחריות הזאת של להיות נאהב. ואחד שיכול למצוא יופי בסיטואציות מביכות, או עצובות.
אחד שיכול למצוא יופי אפילו בי.
מהסוג שיכעס שכתבתי "אפילו", כי אני באמת דיי יפה.
מהסוג שירגש אותי, ויגרופ ללב שלי לפעום מהר, ואחרי שקצת נרגע הוא יהיה פשוט מהסוג שגורם לי לחייך ולצחוק, ושכיף במחיצתו ושאפשר לספר איתו בדיחות גסות וגם אפשר לפספס פאנצ'ים והוא יחשוב שזה חמוד.
הוא יקח כל שריטה קטנה מגיל 4
הפעם ההיא שפתחתי את הסנטר כי האופניים היו גבוהות מדי, והחרם שעשו עליי בכיתה ו', והוא יקח את המבחנים בהם נכשלתי, את הפעם ההיא שאחד הערסים בכיתה ניסה לדחוף אותי מהמדרגות. הוא יקח כל פצע וינשק אותי ואז יצפה בי
מתנתקת בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
