כוכבים ופרברים

קולבים.

היא האמינה בזה בקנאות מוחלטת וללא ספקות, כמו שילדים מסוימים מוצאים הוכחות מדעיות לקיומה של פיית השיניים או סנטה קלאוס, או אלוהים. בצורה קיצונית וטהורה היא האמינה שהאהבה היא כלוב. שכשאתה אוהב מישהו, גם אם רק קצת- מתרחשות שתי תופעות פיזיולוגיות:

האחת, חלק קטן מנפשו של האהוב מתנתק ממנו, נעלם לנצח. חלק כל כך מיקרוסקופי שהאהוב יכול לעבור חיים שלמים מבלי להרגיש בחסרונו. משהו שדומה לאפנדציט, אבל בלי כאבי הבטן. החלק הקטן הזה נצמד לאוהב בדמות צלקת קטנה, או נקודת חן, או שארית עור קטנה כזאת שלפעמים מסתתרת מאחורי הברך.

התופעה השנייה היא מעין גידול של היעדר בלב האוהב. לפתע נוצר "אינו" איפה שפעם היה "ישנו", אבל לא ברור מה, מפני שזה זן כזה של "ישנו" שלא נולדים איתו, אלא מגדלים עם כניסת אהבה לחייך. נוצר "אינו" מהסוג שאינו מחלים, אלא מתיישן ומפסיק לדמם, ואתה סוחב את ההיעדר הזה איתך לנצח, בכל הגלגולים שאחרי הגלגול הזה.

לכן, יום לפני חתונתה היא החליטה לשלוח לכל אחד מהבחורים שהיא אהבה את כל המילים שהיא אי פעם כתבה עליהם, בתקווה לשחרר את חלקי הנפש שלהם שנותרו אצלה, ובתקווה לשחרר מנפשה את היעדרם.

היא והמיועד שלה החליטו שבשבוע לפני חתונתם לא יתראו, "כדי להגביר את הרומנטיקה" היא הסבירה לו כשנטעה את הרעיון במוחו. תחילה לא גילה התלהבות מהרעיון, אך כשהבין שזו כנראה התקופה האחרונה שיוכל להיות לבד, החליט לנצל את הזמן להיכרות מחודשת ואחרונה עם עצמו שבלעדיה.

בשבוע הזה הוא פרח, נפגש עם החברים אשר זנח מעט בתקופה האחרונה, החל לקרוא את הספר שמזמן כבר חיכה לו על המדף, הרשה לעצמו להסריח ולרוץ ולאכול הרבה. היא, לעומתו, דווקא החלה לשקוע. שקיעה שקטה, מהסוג שאי אפשר לצפות מראש. השקט של הבית המשותף שלהם ללא נוכחותו ערער אותה והחייה דרך נקודות החן שלה את כל האוהבים הישנים שלה שהלכו. לכן, החליטה לשבת ואחת ולתמיד לשחרר כל אחד מהם.

הראשון היה אופיר. הוא לא היה יפה תואר אבל היה בו מהקסם שמקסים נערות שקטנות ממך כשאתה בתיכון ועוסק בתאטרון. היא כתבה לו לפחות שלושים ושמונה מכתבים רק במשך שלוש השנים הראשונות בהם הייתה מאוהבת בו, ועוד חמישה קטעי פרוזה בהם הם מתנשקים (לפעמים היה מבקש לנשק אותה, לפעמים היה מתוודה באהבתו, לפעמים בסערת הרגע היה מצמיד את שפתיו לשפתיה ולוחץ על עורפה בזרועו החזקה). זו לא הייתה אהבה מסעירה, אלא מהאהבות הבורגניות והעייפות. היא דאגה שיאכל הרבה ושיארוז בגדים חמים לטיולים בצופים. בשלב מסוים הבינה שהיא אוהבת אותו מתוך הרגל, אבל בכל זאת לא הצליחה להפסיק עד שהוא טלטל אותה, אוחז בכתפיה וביקש שתשחרר אותו מליבה, שהאחריות הזו גדולה מדי.

אחריו היה שקט, שמילאו כל מני מטושטשי פנים שנכנסו. הלב שלה גדל והתכווץ לסירוגין, ועל אף שהם נכנסו ויצאו כאוות נפשם, עדיין הרגישה שליבה הוא כביש צר שוליים, חד סטרי, המאפשר כניסה אך אין יציאה ממנו. היא הייתה רק בת 18 וכבר חששה שהולך ואוזל לה המקום.

שנתיים אחרי אופיר ועם חיוך מקסים ושרירים חזקים הגיע יונתן. יונתן היה צנחן, ובחינניות של צנחן הוא נחת הישר לליבה. הוא היה מלומד ואהב להתפלפל על תאוריות של ניטשה (עקרון החזרה האינסופית היה האהוב עליו, ואהב להשליך את זה על כל סיטואציה או צומת בהם נתקל). בפעם הראשונה שנישק אותה הרגל שלה רעדה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהלשון שלה חוקרת את חיכו של בחור. הוא העריך את האינטילגנציה שלה, אבל תמיד הסתכל עליה קצת מלמעלה, ככל הנראה מפני שהייתה נמוכה ממנו בשלושה ראשים ועינייה נצצו בתהייה של "מה מוצלח כמוהו עושה עם לא יוצלחית שכמוני". סופם של כל הקשרים שבנויים כך להסתיים באותה הצורה. הוא השאיר אחריו שלושה מסלולי טיול אליהם לא הצליחה לחזור מבלי לבכות וכמה ספרים ממורקרים שאמר שהיא פשוט מוכרחה לקרוא לפני מותה.

זו הייתה הפעם הראשונה שחוותה היעדר ממשי, יציאה פתאומית מחייה- צניחה חופשית ללא מצנח. היא התגעגעה בכזו עוצמה לכל כך מעט, וחקרה את כל מפגשיהם והשיחותיהם מתוך תקווה למצוא רמז למה שעתיד לבוא, פשר, סימן. הזכרון היה סוג של תקווה. יונתן היה מסוג הבנים שאוהבים לטייל, והצלקת שהוא השאיר על גופה היה הנמשים על הזרועות- זכר לשמש שפעם ליטפה.

בשבוע שלפני חתונתה, היא מצאה את עצמה בוכה כל ערב על אהבה אחרת. חוזרת לאותן הנשיקות הבודדות, שומעת שוב את אותן המילים בווריאציות שונות. אף אחד מהם לא הרגיש את זה, אף אחד מהם לא התרגש ממנה, או שהיה חסר שם רגש. על אף הצהורתיהם, היא בהחלט הרגישה את זה, ובהיעדרם ציוו על לבה להתעוות, לשנות צורה, ולהצמיח עוד צלקת של היעדר.

האהוב השלישי היה אור, בחור כותב. אור היה מסוג הבנים שהביטו לעומק בסיטואציות וניתחו לעומקי עומקים כל החלטה. כשהגיח אור לחייה כבר הייתה חיילת והרגישה שלמדה את הלקח שלה, הפעם יקח לה זמן להתמסר. ייאמר לזכותה שלקח לה יותר זמן להתמסר, על אף שגם שבוע זה לא זמן רב. מילותיו הזדלחו לה מתחת לעור, וכל איבריה רעדו כשהיה מקריא לה שירים פרי עטו על מחשכי נפשו, כאילו שנחשף בפניה (ובפני שלוש-מאות הקוראים החודשיים בבלוגו המוכר). גם אור, שידע להתנסח, לא הצליח לחדש את הסיבה לפרידה. ממנו למדה שהיא לא מסוג הבנות שכותבים עליהן, והוא הותיר אחריו את הנטייה של השיערות שלה לסמור נוכח שירים של יהודה עמיחי.

הרביעי, והראשון ששכבה איתו היה דותן. דותן היה פסנתרן מיומן וניגן לה את מיטב היצירות של שופן כאילו רק מלטף את הקלידים. ידיו, יש לציין, היו מיומנות מאוד. זו הייתה אהבה קטנה ומרוכזת, מהסוג שנשלחות אליך כדי ללמד אותך לקח חד, ועל אף הכמות המעטה מאד של הזכרונות שצברה איתו, הוא דבק ללבה כמו מסטיק עקשן בתחתית שולחן. הוא היה מי שהעניק לה את הברק המסוים הזה בזווית העין, כשהיה הראשון שאמר לה שהיא יפה (לעומת השאר שהרעיפו תשבוחות על אופייה המסוים או הידע הרחב שלה).

אחרי שהשתחררה הגיע יובל. יובל היה אסטרונום וגיטריסט חובבן, שילוב רומנטי לטיולים במדבר. זה היה הקשר הראשון שלה ששרד מעל חודשיים והיא למדה ממנו הרבה. איך לתת לבן הזוג שלך להשקיע בך, איך לגעת ואיך להינגע, מה הקונסטלציות העתיקות במסופוטמיה וכיצד הסתכלו בכוכבים אבות אבותינו. כשעזב כעסה בעיקר על עצמה על שבפעם הראשונה הרשתה לעצמה לא להרגיש שבוודאי ילך. הוא היה המושא להרבה שירים אבסטרקטיים, שספק שהיה מקשר שהם עליו אילו היה קורא אותם.

האהבות האלה בנו אותה. הרכיבו אותה. אחד הדביק אותה בטעמו המוסיקלי והאחר באהבתו לכתבים של מילן קונדרה. כשהסתכלה על עצמה בראי ראתה רק תלאים, שאריות של האהבות שטעמו ועזבו. חלקיקי עור בחלקה האחורי של הברך, נמשים על הזרועות והאף. כבר לא ניכסה לעצמה דבר.

זה היה השלב שהמיועד נכנס לחייה. תמיד הניחה שרק אמנים יוכלו למצוא בה עניין. רק אמנים יוכלו להעריך משהו בה על אף שאינה מתאימה להגדרה המדויקת של מושג היופי במובן המתקבל של המילה. אם מישהו היה אומר שהיא יפה מבלי להכיר את הנפש שלה, מיד הרגישה שהוא משקר או רוצה להשכיב אותה. בעלה לעתיד היה יוצא מן הכלל.

הוא היה מסוג האנשים שקוראים את מוסף התרבות בעיתון, אבל לא מרגישים צורך לכתוב. הוא נהנה לשחק כדור-סל במוצאי שבת במגרש השכונתי והגדיר את השוקו בשקית כהמשקה האהוב עליו. הוא קרא מדי פעם רבי מכר, אהב סרטים של קווינטין טרנטינו וגדל על אריק איינשטיין. הוא לא התעמק יותר מדי במוסיקה או בפרשנות מעמיקה- הוא אהב כשהיא מתנגנת ברקע. הוא אהב לנהוג. היא פגשה אותו במסיבה של מכר שחנך את ביתו החדש.

באותו הערב היא הרגישה דווקא נאה, במובן הקלאסי של המילה, בשמלה אדומה מנוקדת ואודם הולם. היא חשבה לעצמה שזה מסוג האירועים בהם תוכל להכיר משורר שיראה בה מישהי לכתוב עליה. לכן הייתה מופתעת כל כך מהופעתו הפתאומית של בעלה לעתיד, שפצח בשיחה פשוטה ונחמדה ושאל מהיכן היא.

עד אז כל האהבות היו כמו צלילה. נשימה עמוקה ושחייה לעומק, ציפייה לעלייה לאוויר צח. שריפה מגרדת בעיניים וכאב ריאות עם כל פרידה. אבל הוא, הפשטות שבו והדרך שהסתכל עליה, כאילו הייתה הדבר הכי מעניין ומורכב ושונה ממנו- הגוון המסוים הזה של אהבה שמלטפת באיטיות את כל הגוף שלך, זה היה כמו קנווס חדש בחייה.

בערב הקלידה והדפיסה וצילמה את כל אלפי המילים שכתבה על אחרים והכניסה למעטפות גדולות וחומות. חתמה כל אחד במכתב קולקטיבי. בלילה התפרשה על המיטה הזוגית שלה לבדה והחלה לשחרר בבכי חרישי את כל הגעגועים והכאבים שחיו בה וחיכו לחשוף את גרונם. עצבויות שחשבה שכבר עזבו את הנפש אבל בעצם רק נחו וחיכו לתירוץ להתעורר במלוא עוצמה. בכתה על כל "לא" ששמעה, על כל עזיבה. בכתה עד שנרדמה ואז חלמה שהיא יושבת מול שולחן ארוך ומסביבה כל האהובים שעזבו. היא רצתה לשאול למה, אבל המילים לא בקעו מגרונה. הם כולם דיברו זה עם זה, מירפקו זה את זה והחליפו חוויות. היא ישבה בראש השולחן אך אף אחד מהם לא ראה אותה. היא התעוררה.

בבוקר למחרת המעטפות נשלחו ובערב למחרת הוא כבר אסף אותה בזרועותיו, שישים וחמישה קילו של ייחוד וקסם, הוא נישק אותה על כל נקודת חן, ליטף כל נמש, הלל כל צלקת, תיקן כל פגיעה. עליו היא מעולם לא כתבה מילה, היא לא רצתה להלביש עליו שום דבר, היא לא רצתה לכלוא אותו במילים. היא רצתה אותו בשר ודם, כמו שהוא. חם.

קולבים,

לפניכם כל התקוות והמכאובים של הנפש שלי והלבשתי עליכם, אולי בצורה לא מוצדקת. אני מודה לכם על המתנות והצלקות, ומקווה שמצאתם את מה שיזיז אצלכם את הנימים. מחר אני מתחתנת ורציתי לייחס לכם את הדברים שמגיעים לכם: אני משחררת מהלב את כאב עזיבתכם ואת התחושה שאיני טובה מספיק כדי לרגש אתכם. אני רוצה להודות לכם על שעשיתם אותי מורכבת, שהרחבתם את ידיעתי ואת תודעתי, את עולמי הפנימי.

אני מתנצלת אם הלבשתי עליכם חליפות שהיו גדולות עליכם בכמה מידות, אך אני מקווה שגם אתם, כמוני, גדלתם מזה.

כנראה לא אפסיק לאהוב אתכם, אך אני רוצה לשחרר אתכם. היו שלום באשר תהיו.