אולי משהו בי ממש דפוק כי אני רוצה רק לאהוב ולא אכפת לי מלהיות נאהבת.
אתמול הייתי בדייט עם מישהו שכזה ברור שהוא יכול להתאהב בי. הוא הביט בי ככה, כאילו הוא רואה עליי שהוא יכול.
וכל ההליכה ברחוב שלי רק רציתי לראות שוב את העיניים החומות
הסתם חומות
והריסים הסבוכים
אותן עיניים שכל הזמן ידעתי שילכו ממני.
וזה לא רק המשורר
זה גם העיניים החומות של אורן
ושל שחר
שבאמת לא חשבתי שהוא ילך אבל הוא גם הלך.
כמו במצרפי המקרים. ידעתי שהם יכולים לפגוע בי ואהבתי אותם על שהם בחרו לא לעשות את זה.
הבעיה היא שאהבתי אותם גם אחרי שהם עשו את זה.
אהבתי אותם על שהיה להם את הכוח לעשות אתזה
על שהייתה להם את המשמעות הזאת אצלי
מהרגע הראשון שראיתי אותם הם יכלו לשבור לי את הלב לרסיסים
והם עשו את זה
ואני כל הזמן עסוקה רק בלסלוח להם, ולהיזהר סביבם
רק שלא יחשבו שהלב שלי עוד מנופץ
חס וחלילה
מה פתאום, יצאתי עם מלא בנים מאז
הכל מה זה בסדר.
ואנחנו על המיטה שלו כמו פעם
מתחת לאותה שמיכה מזדיינת שהיה לי קצת חם איתה אז פתחתי את החלון
אתה מסתכל בסרט ואני מגניבה אליך מבטים והלב שלי
הוא עושה כאילו הוא בסדר אבל הוא עדיין מנופץ ובכלל לא בגללך.
הוא מנופץ בגללי.
כי אני ממש עייפה מהמרדף הזה. כל ערב אני עושה משהו אחר ואני מסקרת הופעות ואני עסוקה בצבא וכל יום יש משהו והכל אמור להיות כל כך ממלא
ופאתום אני מחליטה לעשות ערב לעצמי
יושבת עם בקבוק מים וקיסם שיניים ומתחילה
לייבב כמו ילדה
כי אני ממש ממש מפחדת
שהלב שלי לא מחלים לעולם
הוא רק מתעוות ומשתנה קצת
ועושה מקום לעוד שברון
ועוד אחד
ועוד שחר שהולך
ועוד אורן
ועוד משורר
ורק אין בו מקום למישהו שמתאהב בי כי אני לא מצליחה לרצות להיות נאהבת
אני רק רוצה לאהוב
שהלב יפעם ככה שוב
מזה שאתה מחבק אותי מאחור
או שולח לי הודעה חמודה
או מתרגש לראות אותי
ומתגעגע אליי
ואומר שאני הטעם שלך והבחורה הכי טובה שיצאת איתה
ואני רוצה להביט
בפליאה
ובעיקר
להפסיק לבכות ככה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
