כוכבים ופרברים

מסתכלת במראה,

הקיר מסתיר את מה שאני מנסה להעלים,

ולרגע אני מרגישה שאני בנאדם אחר, בנאדם יפה יותר,

בנאדם שהולך ומשלים.

ואני שומעת מישהו שואל אם אפשר את הטלפון שלי,

ואני מחייכת, מסתכלת שוב במראה,

שקועה לגמרי בראי.

הסתובבתי לראות אם הקול עוד שם

אך בן רגע כל הדמיון נעלם

ומולי עמדה ילדה שמנמנה

שהולכת והורגת את כל עולמה.

(הייתי אומרת שאני רוצה להיות אנורקסית, אבל על מי אני עובדת?

אני לא אצליח לצום כל כך הרבה זמן.)

שיאו צומי.

[או שלא.]