הלוואי והייתי מפוצצות בכסף. כל כך הרבה כסף שנסיעה לתל אביב של שעתיים (24 ש"ח, הלוך חזור), לא תראה כבזבוז. שנסיעה במונית לתחנת רכבת (50 ש"ח) תראה כסתם עוד תרומה קטנה לשם שעתיים של הנאה.
הלוואי והייתי כל כך מפוצצת בכסף שהלב שלי היה קופא מרגש ולא יכולתי לכאוב כמו עכשיו, והלוואי והתקפי החרדה האלה היו משהו נמנע שיכולתי לעצור מתי שבא לי.
הלוואי והייתי מפוצצת בכסף. כל כך הרבה כסף שיכולתי לקנות לעצמי חברים שלא ישכחו אותי כל הזמן כשאני גם ככה בתקופה רעה. הלוואי והיה לי כל כך הרבה כסף שיכולתי להרשות לעצמי לכעוס על אנשים כמו שצריך לפעמים. או לריב מדי פעם. או לומר את דעתי כשמדובר ברגשות שלי.
הלוואי ויכולתי להכאיב לעצמי עכשיו, לנשוך את עצמי עד שאדמם אבל השיניים כואבות מדי בגלל הגשר. הלוואי ויכולתי לפתוח לעצמי את השפה ולדמם כל כך חזק, ואז, אולי מישהו ישים לב שגם אני יודעת לדמם, ואולי יבחינו שמשהו לא בסדר.
ואני יודעת, אני יודעת שאם רק איזה מישהו יקח רגע ויבחין בפרח קיר, ויושיט לי יד או יציע לי לרקוד, אני אוכל להתנתק מהקיר המחורבן הזה ולהשתתף בחיים שלי.
לעזאזל, אני אמורה להיות הגיבורה בסרט שלי- לא החברה הכי טובה.
הלוואי והיה לי כל כך הרבה כסף, שכבר הייתי יכולה להיות אדישה לחיים שלי.
הלוואי ופשוט הייתי מפוצצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
