מצאתי את עצמי עוצרת ומושכת את השעון, בזמן שהזיפים הקטנטנים והבלתי נראים שלך מלטפים את הלחי שלי ברכות מטרפת. הרגשתי כל כך נוח, כמו שלא הרגשתי נוח כבר מאז שמצאתי את עצמי שוכבת על חוף הים כשהשמש שומרת עליי.
המיקום של הידיים שלך על הבטן שלי כמו נעלו אותי אליך ולא איפשרו לי לברוח, ובכלל לא רציתי, בכלל לא פחדתי מאינטימיות- רק רציתי למשוך עוד את השעון, לשכוח איפה אני וכמה שתיתי, ולהמשיך להרגיש את הידיים החמימות שלך והזיפים הבלתי נראים שלך.
בשלב מסוים הצבעים הטשטשו לי בעיניים והכל הסתחרר נורא ואתה החזקת אותי חזק פתאום, כל כך חזק שידעתי שאם תעזוב לרגע אפול, אפול כמו המילים האלה שנועדו להאמר אבל שמרו שתיקה. תכננתי כל רגע, כל שנייה מתוקה שביליתי במחיצתך והמוח שלי הרגיש ריק ממחשבות לשם שינוי, ריק מתיאורים שניסיתי להתאים לתחושה שמילאה את הריקנות שבי.
המילים שלך לא היו מכוונות אליי לרוב, אבל לפעמים כשכן, יכולתי להשבע שאני מרגישה את הנשימות שלך עוברות לצד האוזן שלי.
והייתי מוגנת.
אבל הכל קפא כי קמת. פריז מטורף שבו אתה כבר לא שם ואני יושבת תמוהה ולא מוגנת. הכסא הקר לא חיבק, ולא היו לו זיפים בלתי נראים נעימים. לא היה לכסא קול שילטף את האוזניים שלי, ולא היו לו ידיים מגנות. הוא לא היה נוח, ולא מחמם, ובטח שלא מעודד כמו שאתה, אבל כבר הלכת.
ולא חזרת.
נותרו רק אני, הכסא, ושלל הצבעים שהתערבבו סביבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
