כוכבים ופרברים

איכשהו, בין השלוק סמירנוף ולטריקת הדלת בפנים, הפסקתי להנות. זה המשיך בזוג מאוהב וחיוך מקסים שפשוט סירבו להשכיח ממני את זה שאני לבד, ובחור שגם ככה לא מוצא חן בעיניי שפשוט סירב לראות אותי. 5:1, היא מובילה כמובן.

בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט לא בשיחה, אז קמתי והלכתי ואז שמתי לב שאני בלתי נראת. כי אף אחד לא הבחין בזה שנעלמתי לי הצידה לנדנדה חשוכה, וגם שאנשים עמדו מולי הם לא הבחינו. הייתי שקופה כמו טיפה קטנה ועצובה שזולגת על לחי, כמו בקבוק וודקה נקי- שקופה כמו פרח קיר במסיבת ריקודים. ואני באמת הפרח קיר של הסיפור. אני החברה הכי טובה בתסריט. אני "זאת שליד" ולפעמים גם "אחות של". והייתי כל כך בלתי נראת שזה היה כבר בלתי נסבל. רקעתי ברצפה והגדלתי את המחשוף ופיזרתי את השיער ורציתי להרגיש גם יפה- שגם ליד חן אני אהיה יפה. אבל לא הצלחתי, כי הגעתי בדיוק שביקשו את המסנג'ר שלה, ובדיוק נזכרתי שאף אחד לא רוצה את המסנג'ר שלי. התישבתי על המדרגות מאחורי כולם, ולא הבחינו בי, ולא שאלו, ולא אהבתי את זה. ידעתי שאני קנאית, זה הרי ידוע לכל עוד מכשהייתי כזאת קטנה, אבל מעולם לא הרגשתי עד כדי כך בלתי נראת ושקופה כמו היום. ומתי אני אהיה זאת ששמים לב אליה? האם אני אי פעם אהיה כזאת? לא "החברה של", לא הבחורה שמתלוות- מתי מישהו יסתכל עליי, וכשהוא יחייך- זה באמת יהיה אליי ולא לזאת שלידי?

איך אני אמורה לקבל ולשדר את הבטחון הזה אם אף אחד לא מעניק לי אותו?

כבר לא רוצה להיות שקופה.

לא רוצה להיות בלתי נראת.

לא רוצה להעלם לאט.

אני רק רוצה לילה אחד- להיות קצת יותר יפה.

קצת פחות שקופה.