הייתי תופסת אותך בכתפיים, מתלתלת אותך בחזקה וצועקת אל תוך אוזניך- לו חשבתי שזה יעזור ואף לרגע בדבר קטן. אבל אם אמא שלי לא רואה אותי, איך אתה תהיה מסוגל? וכל ההסתגלות הזאת, להיות תמיד קצת פחות, פיתחה לי פראנויה חדשה וקשה יותר מכל פוביה שהייתה לי עד כה. שכל פעם שתפנה את מבטך ממני ותסתכל עליה לשנייה, ארגיש שאני נמסה ונמחצת- כאילו כל עצמותיי מתמוטטות אחת על השנייה ואני שק חסר חיים וחסר תכולה.
כי ככה אני מרגישה כשאתה מדבר איתה ולא איתי.
אולי אני גם סוג של סיר לחץ שעומד להתפוצץ. ישראל אמר שסכיזופרניה היא מחלה לאנשים שבוחרים לא להתמודד- או אנשים שפשוט לא יודעים איך. אבל האמת היא שאני לפעמים חושבת לעצמי "הלוואי והכאב היה עובר בקלות של בליעת כדור." אבל אולי פשוט לא נועדתי לכל זה, וכל המחשבות האלה גורמות לי לחשוב שהבעיות שלי כאלה קטנות וחסרות חשיבות- שזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע. אבל כמה אנשים באמת חיים בצל ובקנאה תמידית של חברה הכי טובה שלהם?
וזה לא משהו אצלה, זה משהו אצלי.
בסרט "סיפור אהבה בלתי נשכח" הם אומרים שהאהבה אינה קנאית, אבל האהבה שלי כן תהיה.
ואני עדיין מרגישה שאני חולה במלחת האשליות, שאני רואה דברים שלא שם. רק שזאת לא אני שמשלה, כמו בד"כ. זה כולכם- כולכם גורמים לי להאמין שדברים שלא באמת קורים- קורים. אבל זה לא אתם שתשארו שק חסר חיים בסוף היום- זאת תהיה אני. אני יודעת שהמילים הלא נכונות גם מתחרזות, אבל משום מה אני כבר לא מחפשת חרוזים- אני רק רוצה את המילים הנכונות! שיכנסו לפה שלי ויצאו ממש לידך, ושתסתכל עליי פתאום באור שונה לחלוטין.
הוצאתי את הראש מתוך החלון כדי לצפות בחלל, אבל כל מה שראיתי היה אפור. אין לא כוכבים, ולא ירח, ולא החלל שאני כל כך אוהבת. חזרתי לטיול הטלפון, הם מדברים והיא אומרת לו דברים דרכי, רק מתחזה אליי. אבל אני לא מתנגדת, אף על פי שאולי הייתי רוצה. אני פשוט יודעת שאותה הוא יאהב, אז אולי אם אני אדמה לה אולי היא יראה בי משהו יפה- אולי היא יראה בי אותה.
ואני מודעת לעובדה שאין לי תכלית, ולא עמוד שדרה וגם לא מטרה ברורה בחיים. אני פשוט סוג של טלפון.
מהטלפונים האלה שאף פעם לא ירקדו ברחבת הריקודים, וגם אם כן- זה לא שמישהו הזמין אותם.
פוסטלאקשור.
(החיוך שלי נהפך לפרצוף ממורמר, בכל פעם שחלון השיחה איתך נסגר.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
