זה אומר שבעצם לקחת כל מילה ומילה מבוזבזת שכתבתי עליך, בנוסף לכוס חומץ, שתיים סוכר ואת הלב המקובצ'ץ' שלי והכנסת למערבולת. ואז, הוצאת את הלב, מחצת אותו חזק חזק כדי שיהיה מיץ לב שבור לשים עם הארוחה.
וזה לוחץ כאילו שיושב לי פיל על החזה, כאילו שהנשימות לא מספקות והמילים לא מחלימות ואני לא מוצאת דרך להעביר לך את מה שאני מרגישה. כאילו כשאמורה לבוא נשיפה, הדבר היחיד שמגיע הוא עוד נשימה, ועוד אחת, ואני מתנפחת כולי. המשפט הזה שמהדהד לי במוח רק גורם לי לנסות להתעלם מהעובדה שאני חייה.
נשימה
נשימה
נשימה.
אני רוצה לצלול מתחת למים ולא לעלות לעולם כי שם לא צריך לשמוע מילים כמו "הם היו ביחד" ו"לפני שבוע". ולא צריך לפעול יותר מדי, המים מזרימים אותך גם אם אתה לא בנאדם זורם.
ובאדמה? על האדמה זה כואב כמו אלפי נשימות קצרות ללא נשיפה אחת, כמו לעלות כל כך מהר למעלה שתהיה סחרחורת. זה כואב כמו לרוץ לרוץ לרוץ מסביב לחדר תאטרון כשאין כוח או לשמוע ש"הם היו ביחד" ו"לפני שבוע."
נשיפה.
(למה אני לא מרגישה יותר טוב?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
