כוכבים ופרברים

ועכשיו כשאני חוזרת לעצמי, זה זורם.

הוא אומר "חכי רגע, הטלפון מצלצל" ואני מחייכת את החיוך הכי ענק כשהוא מדבר עם לקוחות. ואף על פי שהוא אמר ש"לא" הוא ממשיך את השיחה ולא מראה אפילו סימנים שהוא רוצה לעצור. וגם אני לא רוצה לעצור. ולדבר לדבר לדבר. ואין שתיקות ואין מבוכה ואין אפילו מתח בשיחה. יש רק אני והוא ומילים זרוקות שעוברות דרך הקיר ודרך אנטנות וישר אל האוזן שלו.

ואני מחייכת עם גומות

וגם חושפת שיניים

ומדמיינת את הצבע שיש לו בעיניים

ואני מתרגשת כמו ילדה קטנה

שרואה כוכב נופל

וזה אושר שגורם לכל הגוף להתפתל.

והוא נאלץ ללכת- חובות עבודה (הבוס צועק) ואיכשהו אני מקווה שהאושר הזה מדבק.

"שוב המדחום עולה

אני לא אשתנה

אותו סיפור ישן

תופס אותי כל פעם

הוא התקשר אליי

דיבר אליי

מילים יפות ללא כיסוי."