כוכבים ופרברים

בזמן שאני יושבת ומאזינה למוזיקה החורקת ומרגיעה, אני חושבת לעצמי עד כמה אני אוהבת את הדיכאון הארור הזה. שמחה הוא רגש כל כך שטחי ובודד, הוא לא חושף שומדבר על אף אחד בעצם. זה לא מראה מי באמת שם, ומי לא, ולא משאיר מקום ליצירה.

הדיכאון הזה מזיל ממני כל כך הרבה מילים ארוכות ורגשות חבויים שאף אחד לא היה יכול כלל וכלל לתאר לעצמו. טווח הרגשות שלי גובל במאניה-דיפרסיה, אבל לצערי ידוע לכל שהבעיה שלי היא לא יותר מבעיה הורמונלית מינורית שכל טינאייג'ר ממוצע לוקה בה. מחלת ההתבגרות, שגוזלת ממני את כל הכוחות והמילים שלי. הציפיות האלה מעייפות אותי, הבדידות הזאת אופפת אותי ומסרבת לתת לי לברוח. אני כלואה בתוך סוגריים. אני מוציאה את הדף ממכונת הכתיבה שנותנת לי לחשוב שאני בעצם בזמן אחר לגמרי, ולא בעידן של אדישות וטכנולוגיה- אני רוצה לחזור לעידן שבו המוזיקה באמת שינתה משהו וסיפרה סיפור אישי. עידן שבו מוזיקה נוגנה בפול ווליום בחדרי קולג' והדבר היחיד שבאמת שינה זה האומנות המיוחדת. כיום, המדעים והמתמטיקה השתלטו על כל מה שהיה כל כך יפה בגזע האנושי שלנו. והנה אני, במאה ה-21 עם מכונת הכתיבה שלי, לא הראשונה ולא האחרונה שתשפוך את רגשותיה לתוך מכונה ארורה שתוציא אותם במילים. כל הדמעות האלה הן בסך הכל חרדות במצב צבירה נוזל. כל המלים האלה הן בסך הכל אחסון של רגשות ומחשבות, שכן נגמר המקום להן בתוך הראש שלי.

בתקווה שאצא מפה מרוקנת, אין לי בעיה לומר פה חד וחלק שאני נערה חלולה וריקה. הרגשות פה הם בכלל לא אמיתיים, זאת הזייה שלי,שנותנת לי להרגיש כאילו אולי בכל זאת יש בי משהו מעבר למה שהעין רואה. אני מרגישה איך כל מילה משתנית בהתאם לשינוי השיר. הסנטר השני שלי לא מאפשר לי לבוא בכלל למקומות שאליהם הייתי רוצה, ולצד כל נערה אני מרגישה "דיספוזבל" וניתנת להחלפה, שזה הגיוני וסביר, אבל לא בריא כשזה גורם לי להוציא את כל הרגשות עם האוכל לתוך השירותים מיד אחרי הארוחה, עם קיא שנוא שמלא בחמצה שנועדה להרוג אותי מבפנים, ומצליחה- בדיעבד. מתחיל "אצלי הכל בסדר" שזה בעצם נסיון ממש גרוע לכשנוע עצמי, שבאמת הכל אצלי בסדר כשידוע הרי שאני דפוקה בשכל. ממש טוטלוס, אבל לא אכפת לי.

מספר פעמים ניסו לשכנע אותי שבעצם כל ההקעות והחתכים והזמן, הם פתרון זמני לבעיה שהיא אני- אבל עד כמה אני יכולה לברוח ממי שאני באמת? והאמת לעמיתרה צריכה להיאמר- אני אוהבת את הדכיאון הארור הזה. אני שונאת את אבא שלי, אבל אני רואה אותו בעצמי בכל יום במראה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא דומה לו, אבל הרי כולם אומרים שאנחנו ממש שתי טיפות מים. הלוואי ובאמת הייתי טיפת מים, או גשם, או משהו שרק נופח ונופל ולא באמת צריך להרים את עצמו לדב. אני רוצה להאמין שהאהבה של מישהו תוציא אותי מזה, אבל עכשיו כשיונתן נפרד ממני אני דיי בטוחה שזה בהחלט לא הפתרון.

הוא הסתכל לי יש בעיניים ואמר לי ש"את הכל בשבילי, ואת יודעת שאני אוהב אותך כמו אלפי ימים כשומים וכמו כוכבים ושמיים, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר, כי את לא מסוגלת לאהוב" והוא צדק. כי הלב שלי קפוא, אני לא יודעת לאהוב או להרגיש. אני אדישה להכל מלבד הדכיאון שלי, והוא מעסיק יותר משאר האנשים בחיים שלי. הוא נהפך לחבר שאיכשהו תמיד שם ברגע, וזה לא שלא הייתי רוצה להפטר ממנו- כי יש רגעים בהם הייתי נותנת הכל בכדי להרגיש משהו מלבד ריקנות נוקבת, אבל אני מפחדת כל כך שאני אאבד את עצמי ללא הדיכאון הזה. לא יהיה משהו שיגדיר אותי, או ייחד אותי, ותאבד לי יכולת הכתיבה. אני לא שווה שומדבר חוץ ממילים ארוכות ורגשות מסובכים- בלי זה אני אף אחד. אני כלום. המילים שלי הן הכל בשבילי, יותר מיונתן ויותר מהמשפחה שלי. אני יכולה להיות על אי בודד בלי אוכל ובלי אף אחד, ואני אסתדר כל עוד יש לי מילים.

גם יונתן רוצה להיות סופר. ככה הוא אמר לי בכל אופן, כשרק הכרנו.

ישבתי ברכבת וכתבתי לעצמי על חפישת סיגריות ריקה, כשהייתה לי הברקה רגעית שידעתי שלא תחזור אם לא אנצל אותה. אז ניצלתי אותה. "המילים שלו נכנסות לי מתחת לעור וכל מה שאני רואה זה עשן מחניק שלוקח אותי למקום פרטי משלי שאסור לאף אחד להכנס לשם. איך המילים שלו תמיד מוצאות אותי במקום המחבוא שלי?"

רצף הכתיבה נעצר לפתע כששמעתי קול מאחוריי שאמר "אני בטוח שיש לך מליון כאלה." הסתובבתי במבט מבולבול ושאלתי, "על מה אתה מדבר?"

הוא חייך עם עיניים חומות ושיער חום כהה אמר, "חפישות סיגריות עם מילים מבולגנות."

מבלי לשאול, הוא קפץ לשבת לידי. "קוראים לי יונתן, מי את?"

"אני ליבי." אמרתי באי חשק, והוא החל לדבר על עצמו ועל הרגלי הכתיבה המשונים שלו, והוא גרם לי לחייך- זה היה דבר קשה לעשות. מבלי לדעת, הוא קבע לעצמו את גורל המושיע שלי במשפט הקצר הזה שלו. הוא ביקש את הטלפון שלי, ולמרות ההיסוס שלי תחילה, הבאתי לו אותו עם חיוך על הפנים.

"תתקשר" אמרתי, והלכתי במן קמצוץ קלאסי של הסרטים.

בהליכה הביתה מתחנת הרכבת, יצא לי להסתכל על היום החורפי שהיה בחוץ לשחזר את אירועי נסיעת הרכבת, כמו שאני עושה בדרך כלל אחרי שקורה לי משהו יוצא דופן.

הכל היה כל כך לבן וטהור להפליא (וקצת להחליא)- רציתי ללכת ולדרוך על כל השלג הירושלמי ולצעוק שדי כבר, אנחנו בישראל ומה פתאום יורד שלג, אבל משהו בהרמוניה הטבעית אסר עליי להרוס את הרגע, לשם שינוי. לצד המדרכה עליה הלכתי היה ספסל על שם זוג זקנים שהיו תמיד יושבים שם לפני שמתו, ובמקום לראות את השלט לזכרונם- ישבו שם זוג צעיר שבלעו אחד את השני בתאווה מעוררת קנאה. אף על פי שאהבתי  כל כך את הלבד שלי- רציתי לחלוק אותו עם מישהו (גם אם זה לא הגיוני לומר את זה). הרגשתי כמו תעלומה לא פתורה, או כמו החידות של עיתון יום שבת, שכל כך קשות שכולם מוותרים על לנסות לפתור אותן עוד לפני שניסו בכלל.

דניאלי, שהוא תמיד היה ותמיד יהיה האהבה הכי גדולה שלי והחבר הכי טוב שלי, פעם אמר לי שאני הירושלמית הכי תל אביבית שהוא מכיר, ושמחתי כי אני שונאת את הבדידות של ירושלים. אתה אף פעם לא לבד בתל אביב, גם בשלוש בבוקר תמיד יש אנשים ברחובות ואין דבר כזה לבלוט סתם ככה, כולם פשוט ממשיכים ללכת וזה לא משנה לאן- העיקר ללכת. מהות ההליכה היא הדרך, הכיצד ולא המטרה או הלאן. כאלה הליכות אני אוהבת. הליכות של לצאת ולעשות מבלי לדעת בדיוק למה כמה ואיך. אבל לעשות דברים כאלה בירושלים, זה תמיד כל כך לבד. אפילו דניאל מסכים איתי, שהוא בכלל זאב בודד- מלבד איתי.

על אף שמעולם לא הודה בזה, תמיד ידעתי שדניאלי קצת קינא ביונתן- למרות שהוא בכלל בכלל לא אהב אותי, והייתי לו רק חברה הכי טובה. הייתה לו חברה באותו הזמן, אבל הוא אהב את המחשבה שאני תמיד פנויה בשבילו ואהב את הרעיון של לאהוב אותי בצורה שונה. אהבתי לראות איך הזמן שלי דניאלי נוזל באיטיות, והכל נכנס לסלואו מושן כשאני איתו- זה משהו שהיה תמיד חסר לי עם יונתן. הזמן זרם פשוט, הייתי זקוקה לאותה כמות אוויר- אבל עם דניאלי הכל היה שונה.

דניאלי מעולם לא הודה בפניי שהוא רוצה להיות סופר, אבל מדי פעם היה מראה לי יצירות קטנות שבלעתי בשקיקה לעוד ועוד, המילים לא היו ארוכות וקשות או מסובכות, הן היו קלות וחסרות התנשאות. נקיות מכל הזבל הזה שהעולם זורק לעבר הסופרים. המילים שלו היו כאלה שכל אחד יכל לקרוא, וזה משהו שנורא אהבתי ביצירות הקטנות שלו. הוא כתב את מה שהיה, לא היה צורך בסיפור כיסוי, לא בדימויים ולא בעלילה. רק דף, ועט, והוא היה מסודר.

סבתא שלי תמיד אמרה שנולדתי אומללה, כל כך אומללה שלא באמת הייתה לי סיבה לבכות., הייתי הילדה הכי אדישה בגן, עם השיער הכי כהה ונמשים בלתי נראים, ועיניים ירוקות וקודרות ומנוכרות. כשהאבא הגרמני שלך מתאבד עוד הרבה לפני שאת נולדת, זה סביר שכל חייך ירוכזו סביב זה, השאלה הראשונה של כל פסיכולוג שאי פעם פגשתי. "אז איך זה הרגיש לך, לגדול בלי אבא?" כאילו שאני מכירה צורה אחרת לגדול. ולא, לא התגעגעתי אליו. ואולי יש לי נטיות דכאוניות כי זה עובר לי במשפחה, אבל הבן-זונה הזה לא רצה אפילו לראות את ההשתקפות של העיניים הירוקות שלו בבת שלו, אז תגידו לי אם אתם חושבים שהוא שווה את הדמעות שלי. אולי בכלל זה אמא שלי נכנסה לי כל כך לחיים. אבא שלי התעקש שיקראו לי על שם אמו, ליבּה, לפחות כך הוא כתב במכתב ההתאבדות שלו שאמא שלי שמרה. היא כמעט קראה לי בשם אחר רק בתור עונש על כל שנטש אותה, אך לבסוף החליטה לקרוא לי ליבי, כדומה קצת לסבתא שלי.

אני שנאתי לטבוע בתוך רחמים עצמיים ודמעות של אחרים, אבל פשוט לא הצלחתי להוציא מעצמי את כל מה שהרגשתי, ואת הזכרות לדבר אותי, נתתי לכל אומנו המוזיקה. הם הכתיבה שלי. כל מילה שלי בעצם לקוחה מהמוזיקה שלהם, ורק הדבקתי ברצף שונה (כמו מכתבי החטיפה האלה שעשויים מגזרי עיתונים, כך גם הכתיבה שלי.) אני כל כך רוצה כתיבה משלי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לזה. אני סופרת מהסוג הרע, אני בסך הכל עוטפת את חוסר הכשרון שלי במילים ארוכות. לו הייתי רקדנית יכולתי לתת את כל כולי, ולו מוזיקאית יכולתי לחבר אלפי צלילי כאב מקוריים, אבל במילים- הכל כבר נאמר ונכתב והכל כבר נעשה ממזמן, אם לא על ידי הביטלז אז על ידי איזה אמן אחר ואי אפשר לחדש שומדבר במילים. חוץ מזה, זה הרי ברור שהכשרון שלי הוא חוסר כשרון, ולכן אני מבטא אותו במילים. או שאולי זה פשוט משהו טבעי אצלי. מי יודע.

כשהסברתי את התחושה הזאת לדניאלי הוא חייך אליי ואמר שמה פתאום, שאני בסך הכל עובדת על עצמי למטרה העקרונית התמידית שלי- להוריד מהערך שלי. הוא אמר ש"את שווה כל כך הרבה ממה שאת נותנת לעצמך, את לא מרשה לעצמך להראות לאנשים את מי שאת באמת, ובגלל זה את שקרנית, כי את משדרת את כל מה שאת לא. את בסף הכל מפחדת להיות דחויה, אז את מכסה את זה בהתנשאות שקופה."

הסתכלתי עליו בעיניים פקוחות לרווחה והופתעתי לגלות בדיוק עד כמה דניאלי תמיד מבין ומכיר אותי. התקרבתי אליו ונישקתי אותו בעדינות על הפה, ולא הוספנו לדבר כי ידענו שהכל כבר נאמר, וכל המוסיף גורע.

יונתן לעומת זאת, לאחר קריאת קטע שכתבתי, אמר שלפעמים אני מתעסקת בתפל ולא בעיקר. שמרוב דימויים והסברים, אני מאבדת את הפואנטה ואת הסיפור, ושכל שבירת השורות הזאת מקשה על הקריאה. מרוב מקורות לא קשורים, לא מבינים מה זה בכלל. לא נישקתי אותו על הפה, ולא חייכתי או אמרת "תודה" כי אין דרך נכונה לכתוב, אי אפשר לקבוע או למדוד אומנות או לומר לי איך לכתוב. אני כותבת כדי לפרוק ואני כותבת כי אני כותבת ומי שרוצה לומר לי איך לכתוב יכול להעלם מצידי. אבל לא אמרתי לו את זה כי חשבתי שאני אוהבת אותו- ואולי באמת אהבתי.

בטריקת מגירה מחרישת אוזניים, אמרתי שסיימתי לכתוב דרברים שלא נכונים ושאולי לשם שינוי במקום גוף שלישי, וגוף שני- אני אכתוב בגוף ראשון. על עצמי. על ליבי האמיתית ומה באמת עומד מאחורי העיניים הירוקות שלי. "אל תבכי" אומרת לי רונה קינן, "זה רק כאב" והמילים שלה חופרות ישר לתוך המוח שלי, ותמיד מוציאות ממני את כל המילים, בגלל זה האמנות שלי היא כלל לא שלי. זה הכל בזכות כל אותם גיבורים ששלחו את המילים שלהם לעולם. כל אותם מבוגרים שקיוו שהמילים המסתובבות שלהם ישנו משהו.

אני רוצה להאמין שגם אני אהיה כזאת ביום אחד. שאני אהיה זאת שנותנת השראה לנערה בודדה לצאת ולנסות להדביק מילים משלה, אחת אחרי השנייה. אמא שלי אומרת שהכתיבה שלי קודרת מכדי הנאה, ושאף אחד לא אוהב לקרוא דברים כבדים ועצובים, אבל דניאלי חולק עליה ואומר שבעצם כל היופי בכתיבה שלי היא האפלוליות והעומק, גם אם הוא ממקום עצוב ועל כמה קל לי לשקוע לאט לאט או במיהרות. כתיבה לא צריכה פואנטה.

הפואנטה והיופי בכתיבה, היא בעצם לומר כמה שיותר- בכמה שפחות.

היופי שבמינימליזם. הפשטות שבפשטות. זה מה שאני רוצה.

היו שני דברים עיקריים שדניאלי הבין ויונתן לא. אחד מהם היה את היופי שבמינימליזם.

השני היה אני.

(דניאלי היה כמו השלג הירושלמי שלי, וגם כשניסיתי שלא, הוא הצליח להכנס לי לגבריים [וכמה פעמים גם לתחתונים.])