לפעמים אני רוצה להעניש את עצמי שוב על
זהשאניבתטיפשעשרהטיפשהלמדי.
כי הרי מי לא הרגישה את מה שהרגשתי?
ומי לא שנאה כמו שאני שונאת וגם בלי אותן סיבות?
ומי לא לבשה ורוד ואז שחור ואז הכל?
או ישבה מול המראה ולא לבשה כלום
ושנאהכלסנטימטרשלשומןמהגוףשלה?
ומי לא סירבה לנשיקה שהיא רצתה?
או אולי אפילו... סירבה לבחור שרצתה.
או אולי אפילו שלושה?
ומי לא עמדה מול ילדה אחרת והרגישה
חולשה
בברכיים
ורעד במפרקים של הידיים?
ומי לא שפכה קפה על מכנסיים?
או פחדה לומר משפט כשהיא מתסכלת בעיניים?
או הרגישה מן רטט כזה בשפתיים
שנייה לפני שהיא קופצת לבריכה ללא מים?
ומי לא כתבה שירים עם חרוזים, וגם כאלה בלי?
ומי לא קטעה שורות או חיברהמיליםוצלילים?
ומי לא צווחה בשקט. או בכתה בדממה
ומי לא ניסתה פעם להרוג את עצמה?
ומי לא רצתה קיטשיות, ושנאה בו זמנית?
ומי אי פעם שאלה את עצמה "מי זאת בכלל אני?" (ז"א, עמית.)
ומי כתבה בלי לחן, בלי מילים, בלי צורה.
ומי לא בכתה אי פעם, באמצע מסיבה?
ועוד משהו. מי לא רצתה להיות הכי מיוחדת, ושנייה אחרי זה- בדיוק כמו כולם?
ומי לא הרגישה שהיא טובעת בעצות ובמילים יפות
ככה סתם?
ומי לא הרגישה לרגע איך כל העולם
נעלם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
