כוכבים ופרברים

הרגשתי איך הבטן והחזה שלך נצמדים לשלי ומתרחקים כל כמה שניות עם הבכי הגובר של שנינו. "ושלא תעזי לא לקיים את ההבטחה שלך" אתה אומר לי ביבבה.

אני מבטיחה שנית, ומנסה להסביר לך במשפט קצר שהזמן איתך נוזל קצת אחרת, אני תמיד זקוקה לכמות אוויר שונה בנוחכותך. ובכלל.

"אתה לא יודע כמה" אמרתי,

"כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום.

כמה לרוץ כדי לדרוך באותו מקום."*

אתה חייכת את החיוך הענקענקענק הזה שלך.

אמרתי לך שאני אהיה ערה בחמש וחצי בבוקר בשבילך.

הופרדנו. למעלה ולמטה. וברגע האחרון כשתפסתי אותך.

סיימתי עם טעם טוב בפה.

(בתמונה המסויימת ההיא, אתה נראה כאילו אתה כמעט יודע מה אתה עושה, ואני זוכרת ששנייה לפני זה אתה שאלת אותי שוב "איך הולך הפזמון?" ואני אמרתי לך. kiss me.)