כוכבים ופרברים

סביון היא בסך הכל גוש תלתלים חומים ורגליים ארוכות שזופות, מבחוץ. מבחוץ היא הזאת מרוקי, זאת עם החאקי, והזאת מהבלוג, ו(כמובן, זה מתבקש,) זאת עם הציצים.

אבל סביון היא קצת יותר מגוש תלתלים ורגליים וציצים, כי סביון היא כמו סוג-של שדכן (או לפחות ניירדבק) כי היא מחברת איכשהו את כל הדימויים הנהדרים האלה, עם כל המילים המפציצות האלה. ואני יכולה לשים בדיוק את האצבע על הפוסט המסוים בו היא נכנסה לי לאצבעות. זה התחיל במשפט "רציתי למשוך את השעון" (ומעולם לא כתבתי משפטים כאלה) ומאז ועד הלום אני חותכת שור

ות באמצע

וגם לפעמים סתם ד ופ ק ת רווחים כי בא                    לי.

אני מסוגלת לשבת עם סביון במשך שעות, אני נשבעת לכם. רק לשבת ולדבר ולשמוע, אנחנו הקהל אחת של השנייה. סיפורים על הבחורים שלה והחלומות שלי  והעתיד שלנו והעבר שלנו, ואחרי ערב כזה (שנייה אחרי שאני מלווה אותה לדלת ומסיימת בברכת, "אל תמותי") אני עוצרת במשקוף הדלת ונושמת קצת מהאוויר הקר. סביון היא נהדרת, וכתבו את זה אלפי פעמים, אלפי אנשים (על חלקם אפילו קצתצחקתי, אבל מהלעשות) כי כמו שכבר אמרתי, סביון יודעת לא רק לסובב מילים, אלא גם אנשים.

סביון לפעמים חושבת שהיאנולדה לדור הלא נכון, ואני גם הייתי רוצה לחיות בתקופת וודסטוק (שלושה ימים של שלום & אהבה) אבל אם לא הייתי מכירה אותה, היה בי משהו חסר מאד. (הכתיבה שלי הייתה בנאלית,

ולא היו לי תלתלים.)