כוכבים ופרברים

אני התישבתי על הספסל שהיה ריק בלעדיך ובהיתי בצללים. הם ניגנו לי מנגינה ישנה שפעם היית אתה זה שניגנת.

אולי הצורך לחיוך השנהב שלך הוא כמו צורך נשגב?

אבל כן, הו כן, אני הרגשתי את הריקנות הזו במיוחד על הספסל שהעלה כבר עובש מרוב ימי גשם שהוא ראה. ששנינו ראינו, ואני כבר מזמן ויתרתי על לנסות לחבר במילים את מה שהחיוך הזה עשה לי. ואולי גם אני, כמו הספסל, מעלה קצת עובש בגלל ימי גשם. אתה הידקת את האחיזה בזמן שאני שחררתי, וגם להפך, ואולי זה היה האוויר הקר או הגשם המיותר, אבל אני חושבת ששנינו קצת העלנו עובש. בערב ההוא, על הספסל, חגגנו את האירוניה. נתנו לאהבה לקרוע אותנו לגזרים כי אתה טענת שאתה מצאת את המרפא ללב שבור, אבל כל מה שאני גיליתי זה בחילה בבוקר וקיא בשיער. כן, זה היה ערב נהדר, לא ידעתי אם זה מזל או חבל שלא זכרתי דבר. במקום המותניים שלי היו סימני אצבעות איפה שאתה לחצת ובמקום צרכים נשגבים מצאתי את עצמי בוכה לרקע הפלייליסט השמח שלי.

חיכיתי במשך ימים, אתה יודע? שתהדק שוב את הידיים שלך, שתשלוף את המרפא הקסום שלך ללב שבור, אבל אני כבר מעלה עובש, וגם הספסל הזה ריק לי מדי, ואני בקריז כנראה כי אני פשוט חייבת

עכשיו לראות את החיוך שנהב שלך. (זה צורך נשגב?)