כוכבים ופרברים

אני עומדת על קצה גבול היכולת לעמוד, במכנסיים קצרים ושיער גינג'י, כשכל מה שמעסיק אותי זה קצוות. כי הרי מה באמת היינו עושים בלי קצוות?
ומי בכלל הייתי אני, עמית, לולא יכולתי (לשקר ו)לומר שאני חייה על הקצה?
ומי בכלל הייתי אני, עמית, לולא יכולתָ לומר שהתקשרת כדי לשמוע את הקול שלי, ושהכל מצויין אצלך (כן כן) ושיש לך חברה חדשה שהיא מותק של ילדה, פשוט מותק של ילדה, ואני יכולתי לחייך לעצמי ולנתק ולחשוב ש
מעולם לא היית שווה את זה,
ומעולם לא הייתי שווה את זה,
ואולי יום אחד אהיה שווה את זה,
אבל היום הזה הוא לא היום.

אם יכולתי להעז, הייתי מגששת בלשוני בכל פה של כל זכר בכל העולם, ולו היה בי האומץ הייתי דוחפת את היד לכל זוג מכנסיים, רק כדי להרגיש נאהבת לעוד רגע,
לפני שהזמן יבגוד בי,
והבחור יבגוד בי,
ואני אבגוד בי,
ושוב אהיה לבד.

לגבי הנשיקה הראשונה,
כל מה שאני זוכרת זה רגל רועדת ועיניים פקוחות ושאהבתי לשקר ולומר שהיה אור וחושך באותו הזמן, ובכן,
היה עזריאלי, ושקיעה, והיה לו אכפת ממני, אבל היו גם
ילדים שיכורים, הרבהרעש, לחץ, ידיים רועדות וטעם ממש מר בפה.
לא יכולתי לומר שהסוכר נטף משנינו, כי לא ממש ידענו לדבר אחד עם השני אף פעם, ומעולם לא אהבתי אותך כמו שידעתי לאהוב, ולא דיברת איתי כמו שידעתי לדבר והיית כמו חומץ בלסאמי עם עלי ארטישוק רקוב, והיית יפה מתמיד כשאני הייתי
אדומה מאי פעם ואתה היית
עיניים כחולות ירוקות מתמיד
ואני הייתי שקטה מאי פעם,
ואת היית בטוח מתמיד
ואני הייתי חסרת ישע מאי פעם
ולא נטפנו סוכר, והאור נשאר בדיוק אותו הדבר.
למזלך, אתה תוכל בקלות לשכוח ממני, אבל אתה תחקק בזכרוני לנצח בתור הבחור בעל העיניים הכחולות ירוקות וחולצת הצופים.

כל הרגעים הקטנים האלה הובילו אותי לעמוד כאן, על קצה גבול היכולת לעמוד,
קצה גבול היכולת לחכות, חזייה במידה C, מכנסיים נורא קצרים ושיער נורא ג'ינג'י, חיוך רחב לכל עובר ושב
ואף פעם לא בשבילי.
(ומה הייתי עושה בלי קצוות?)