כוכבים ופרברים

"הציפיות שלך כבר גבוהות. הן ציפיות לאהבה ולקשר שיקח אותך לסחרור של צבעים וריחות וקולות ורגשות. ואם תתני להן לרדת לאט לאט, הן יגיעו למטה ופתאום תקלטי שהן כבר למטה ושנעלמה התקווה שלך וזאת תהיה תחושה נוראית- אמנם לא הנוראית מכל, אך לא נחמדה במיוחד, לדעת שאיבדת תקווה.

ואילו את יכולה לנסות, לשמור על הציפיות שלך במקום טוב, במקום של שמחה ואושר ועקצוצים מהראש ועד הבוהן,

ולנסות.

ואולי תיפלי וזה יכאב, אבל אולי לא.

וגם אם כן תפלי-

תפלי.

וזה יכאב.

אבל יש לי שאלה.

יש אנשים שהורגים את עצמם בבת אחת, ויש כאלה שעושים את זה לאט לאט, מעט כל יום- האם האנשים האלה פחות מתים?"

אתה זוכר את זה? במבט לאחור זה נראה כמו מונולוג לא רע כלל, משהו ששווה להעלות על הבמה.

ואתה זוכר כשאמרתי שאולי אני פשוט בנאדם שלא קל לאהוב?

אתה אמרת לי ש"אני לא חושב. אני לא מאמין שאת מסוג האנשים שאמורים להבין אך לא לחוש, שאמורים לדעת ולראות הכל מולם אך לא להיות שם בעצמם. אני לא חושב שגזירה זאת נגזרה עליך.

אושר נוגע בכולנו,

את פשוט נמוכה, אז לוקח לו זמן להגיע."

ואז אתה שאלת אותי אם אי פעם הרגשתי עצובה, ועניתי שברור שכן.

"ובדיוק לכן אני יודע" אתה אמרת, "שאת אינך האדם שנועד לראות ולא לגעת. לכל דבר בחיים יש איזון, ניגוד, ולכן האושר יגיע. אולי לא עכשיו, אך הוא יגיע. בזה את יכולה להיות בטוחה."

ובכן, האושר עליו דיברת עוד לא הגיע. הייתי ונשארתי פרח קיר. אמנם, שמחתי מאד, אני מודה,

יצאתי מתקופת האפלוליות הזאת ויצאתי בצבעי האמיתיים. בוודאי היית גאה בי לו ראית בעצמך,

ובוודאי היית צוחק לו ראית כמה בכיתי בדרך הביתה משלומי כשקראתי את תגובתך.

והאמת היא, מיכאל, שהגעגועים אליך הם פיזיים, הם פורצים גבולות,

ואני רוצה אותך חזרה בתוך החיים שלי עכשיו.

שלך,

תות.