כוכבים ופרברים

אתה מסתכל עליי ואומר

"יאללה, בואי נחזור ל

תל אביב

כנקודת מוצא".

והנה אני שוב צועדת בעזריאלי והלב שלי פועם

נורא מהר. ואני מסתכלת

ותלאביב נראת כמו מדבר

ולך יש עיניים נורא כחולות

ואני נורא בוכה כי באמת שבאמת לא מגיע לי מתנות.

אתה עושה אותי יפה, ואתה נורא חכם

ובקושי רואים אותך מרוב התחכמויות.

ואני נורא בוכה, ואתה מנשק לי את העיניים והדמעות לא מפסיקות,

הן פשוט לא מ        פ        ס        י         ק       ו         ת.

אני לא מצליחה לנשום איתך (ובלעדיך?) כי אתה שואב את האוויר מהחדר בלי להתכוון.

תתן לי להתבסס בכל המילים שלך, אני מוכנה לשחות בהן

ואני מבטיחה לא להתעייף אף פעם ממך

רק אם תבטיח לאהוב אותי לתמיד.

אנחנו נקום כל בוקר, ננקה את אבק השינה מהעיניים, אתה תערבב לי חרא עם חלב ותאכיל

בכפית קטנה

(כמו שאני אוהבת)

וניסע לתל אביב. משם כבר נחליט, כמו שאמרת

תל אביב כנוקדת מוצא.

"די לדמעות יפות" אתה אומר, מצטט, לא אכפת לך ולי

כי כולם משעממים מלבדנו.

"אני מפחידה אותך עם כל המלים האלה?" ואתה אומר שאתה יושב בשלולית שתן

ומחייך, ואני חוזרת לשחור.

נפרדת ממני רק במילים, ואני? מתי מאות פעמים,*

וכל מה שנותר לך זה לנשק לי את העיניים.

אז כדי לכבוש אותי בזמן שאני עומדת על שפת רציף הרכבת,

ספק אני, ספק אנה קרנינה, אתה מחייך ואומר

"בואי נחזור"

ואני כבר לא נופלת,

ותל אביב לעולם לא תהיה שוב נקודת מוצא-

היא בסך הכל מדבר.

(הפסקתי לאכול את החרא שלך.)

*תרגום מתוך "Back To Black" של איימי וויינהאוס.