כוכבים ופרברים

נציב אותי בשנת אלפיים וארבע, שיער חום ארוך ועיניים חומות משעממות,

בטח גם עם חולצת קשירה אדומה צמודה, שנקניק פעם אמר לי שלא יפה לי בכלל, ואני נורא בכיתי ולא נתתי לו לראות.

ואני הולכת הביתה מהתחנת אוטובוס בשכונה הישנה, (חן ויובל הולכות מקדימה, אני עם הבנים)

ורון אומר "תספיקי להסתובב איתנו כבר!" וגם, "אם את גם ככה שמנה, אז למה שלא תפסיקי לקנות קורסונים בבית הספר? תחסכי גם קלוריות וגם כסף." ואז אני לוקחת ללב, ובבוקר למחרת

מתיישבת בדקל 4, ותמיר, יובל, גיא מתיישבים מולי ואומרים שאני

שמנה

ושאני

מכוערת

ואני הכי חסרת ערך, והכי לוקחת לריאות, ואני כבר חסרת אונים לחלוטין.

אם תציבו אותי שם עכשיו,

דקל 4, מול בנים שההורים שלהם מעולם לא אהבו אותם,

בעלי חברות שמעולם לא רצו אותם,

וידיים שמעולם לא הכתיבו להם לאן באמת ללכת;

אני אצחק להם בפנים,

אין להם מה לרחם עליי. בטח שלא עליי.

אני זאת שניצחתי.

כי עכשיו אני יכולה לחבק את רון מבלי שיחשוב שאני שמנה, ואני יכולה לעבור ליד הבנים האלה עם כל החברים שלי,

שמתעלים על החברים שלהם.

חן, יובל, סביון, רז, צליל, נאור, רון, גיא, ארי, נטע, שי, ענבר, מיכל, טל, גבי, נקניק, עדי, לירון.

אתם הניצחונות שלי.

מילים יקרות שלי-

אתן הנצחון שלי.