1.
(השעה 00:03 ומעתה והלאה אני מפסיקה לטבוע.)
קצב מהיר של עקבים שדורכים על מדרכה שנעה בקצב איטי תחת רגליי
מי שלא זז קדימה בעצם הולך לאחור.
זה הקצב אליו הורגלתי בתל אביב ואני צועדת, מניחה רגל אחרי רגל
(יש דרך אחרת ללכת?)
וחושבת על אינספור רגעים שעוד לא התרחשו
וכנראה לא יתרחשו אי פעם.
-
2. אתה קורא את המחשבות שלי בצורת מלים אבל בוחר שלא להגיב, ובעקבות הפסיביות שלך אני נקרעת לגזרים ומתפוררת לרצפה. אתה מחייך חיוך מתנשא ואומר, "מה, כל זה בשבילי?" וכבר אין ביכולתי להגיב, אז אני רק גוררת את רגליי על הפסנתר וכובלת את עצמי אליו.
בחנות התקליטים שפעם אהבת לבקר בה, אני היום שורפת שעות. המוסיקה זורמת בדמם של כל העובדים, הדבר היחיד שמחבר בינינו ובין העולם האמיתי הוא כפתור ה"הפעל" וכולם צוחקים עליי כשאני אומרת שאני ממצה את עצמי ועכשיו באמת.
הכל נצבע לפי איך שאני מרגישה, והיום אני מרגישה שאתה אינך האדם שציפיתי שתהיה ובאותה נשימה אתה בדיוק מה שאני מחפשת. סימן שאלה עטוף בחתיכתגוףיפה ופרצוף מפוצץ ואני באמת חסרת מלים. אתה חם כמו צהוב וקר כמו כחול ואתה הכי רחוק שאתה יודע להיות, אני נסחפת אחרי צלילים שאתה לא משמיע, זה הרי רק הדמיון שלי בסופו של יום.
-
3. מנסים לחיות את החיים עם הידיים לכיוון העולם, מנסים לחבק ואני
מנסה לברוח מהחיבוק הזה מחשש בלתי מוגדר. כמה פעמים אפשר לשאול
איך אפשר כל כך לרצות וכל כך להרתע באותה נשימה?
כולם ניסו לתאר, כולם ניסו לנתח והנה אני
בית חזה חשוף, הלב פועם, ממש משחק ניתוחים וניחושים,
וכל פעם שנוגעים בדופן הלב שלי יש "ביפ" ממש ממש חזק,
וזה נורא מרתיע, וזה גם אומר ש
הפסדת במשחק
וצריך להתחיל מהתחלה
וככה אף אחד לא מתקרב ללב שלי,
ואני מוגנת ו יותר חשופה מכולם פה.
-
4. אומרים שקו הכנרת מאד נמוך, אבל בטח לא נמוך ממה שאני כי באמת ש
מטר חמישים זה מאד לא הרבה.
אני לוחשת לעצמי בכל בוקר
"הוא יהיה שלי, הוא יהיה שלי"
בגלל ש"אני דווקא יודעת להיות יפה, אני יודעת להיות יפה"
ולפעמים אפילו מאמינה לרגע, כי לפעמים העיניים שלי בירוק, ולפעמים כשאני צועדת אז אני מרגישה כאילו אני מסובבת ראשים.
אם אחד מהבנים מח'6 היה קורא את המלים האלה, הוא בטח היה מגחך ואומר לי שאני
פרה
ואני הייתי עוקצת אותו בחזרה כאילו שלא אכפת לי, ובאמת לא יהיה לי אכפת,
עד שיגיע הלילה ואני אשב לבד ויהיה לי רערערערע. אני אקרא את כל הרגעים של פעם, את כשההיא מהתגובות אמרה לי
"פתטית, מאוהבת שנים בבחור שמעולם לא שם עליך"
זה לא כאב, באמת שלא, זה פשוט זעזע כי הרגשתי כאילו רואים לי דרך העור. כנראה שבאמת רואים דרכו.
ומאז לא נתתי לעצמי להתאהב ככה, ולא הרגשתי ככה כי מי שלא מרגיש גם לא מרגיש
רע.
אני לא יודעת אם לאהוב או לשנוא את זה שבכל רגע נתון יש מישהו שהייתי "מוכנה להיות איתו"
כמו צ"ל, או הית', או פל"מ, וכאילו, מה. באמת, מה הקטע של לרצות ממש קצת? אם זה לא עד הסוף זה לא שווה כלום.
אז כנראה שזה באמת לא שווה כלום. אני בקושי נדקרת יותר, דור טוקר אמר
"אדישות היא האויב של האמן", אז מה אם אני אדישה במסווה? הקצב של המלים האלה לא קוסם בכלל.
-
5. אם רגשות היו יכולים להתקמט, אז בטח הייתי לוקחת את הרגש הזה, מקמטת וזורקת פח, או אולי מכניסה ככה, מקובצ'ץ' למעטפה ושולחת אליך הביתה, שיחייך אליך בקילופים כמו שאני הייתי עושה אם היה לי את האומץ. מכאן היו יכולות להיות לך שלוש אופציות- או לחייך בחזרה אל הרגש המבולגן שלי ולשלוח לי איזה חיוך קטן משלך, או לתלות על הקיר ללילות הבודדים כדי להרגיש שעוד יש מי שיחייך עבורך, או לזרוק אותו לפח בנונשלנטיות.
יש עיגולי קפה על שולחן הכתיבה שלי, והם ממלאים את המלים שלי בעומק פוטנציאלי, קפה תמיד נראה לי נורא אמנותי ונורא יומרני באותו הזמן. אני מדליקה סיגריה רק כדי להחזיק אותה ביד ואני לא באמת יודעת אם אני רוצה קפה או שוקו, סיגריה או בריאות, להתאהב או לשכח. לוותר ולסלוח?
אין מעשים ממשיים שאפשר לעשות, מלים שניתן להגות או עוגות לאפות שיגרמו לכל הרגעים האלה לעבור תחת רגליי, אני צועדת מהר ועדיין לאט מדי.
-
6 ואחרון.
בוא כפי שאתה*, אין צורך אפילו בתחתונים, בדפים מלאים בשורות, בארטיקים שיוכלו לנזול לי על העיניים. זה גמככהדביק לי.
"אתה יודע, כשהייתי קטנה תמיד הייתי אומרת למטפל הבריטית שלי שתסתכל עליי, הייתי אומרת באנגלית עילגת, 'בקי, לוק מי- איי ביוטיפול?' והיא הייתה מחייכת. לבקי הייתה עין אחת ירוקה ועין אחת כחולה ואני חשבתי שהיא האדם היפה ביותר, ואם היא הייתה חושבת שאני יפה, אז אני בטח נורא יפה."
הוא לא מגיב, הוא אף פעם לא מגיב כשאני מספרת לו על עצמי.
אני מסתובבת לרגע, מחייכת. הוא מחייך ומניח את היד על הכתף שלי, מסתכל על השפתיים בכמיהה וציפיה,
וגם אני כמהה ומצפה, אבל אני קופאת
אז הוא סוגר את הדלת אחריו בלי להסתכל אחורה.
אני לא מאשימה אותו, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר.
*בהשראת השיר של נירוונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
