כוכבים ופרברים

נשכבנו על האבן הגדולה וצללנו לתוך שיחה.

נזכרתי איך בפעם הראשונה שפגשתי אותו הסתכלנו ככה על השמיים, כמה זה מקסים אותי. כל הכוכבים וכל היקום וכל זה.

זה תמיד גורם לי להרגיש כל כך קטנה, כאילו כל הבעיות שלי לא אמיתיות בכלל, או לפחות לא חשובות מפני שאנחנו כל כך קטנים - שני גרגרי חול חסרי משמעות בחוף ענק.

אמרתי לו, "אתה רואה כמה כוכבים יש בחוץ היום?"

והוא לא הסתכל עליי, המשיך לבהות למעלה וענה, "צריך יותר חושך כדי לראות"

בדיעבד זה משפט נורא אירוני. באמת שאיתו יש צורך בחושך כדי לראות מי הוא באמת. מבעד לפנים הכל כך יפות,

רואים את איתי הרבה יותר טוב כשמכבים אתה אור והוא לא מפחד לדבר כמו שצריך.

"זה כל כך ממלא, כל כך מציף, כל המחשבות האלה על החלל."

הוא ענה ביובש "חלל זה חלול".

ופתאום כל כך התביישתי שאי פעם חשבתי שדבר כזה ירגש אותו.

"אולי אין הרבה, אבל יש משהו. זה בטוח."

סובבתי אליו את הראש והוא המשיך לבהות בשקט במה שהוא כל כך טען שכל כך ריק.

חשבתי לעצמי על מספר דברים ברגע ההוא;

על כמה ששוסטר יפה גם לבד, וגם בעיניים עצומות, וכמה שהצרות שלי רחוקות אלפי שנות אור כשהוא שוכב לידי, וכמה אני מחייכת כמו מטומטמת גם בלי שהוא ידבר, וכמה שאנחנו רחקוים וקרובים בו-זמנית, כמה שההשתקפות הכחולה של השמיים הכהים על העיניים שלו מבליטים את הניצוץ הזה שמייצג את המחשבה אצלו. ויש לו ריח נעים כזה, אבל לא חזק מדי.

והסתובבתי אליו לחלוטין ורק אז הוא סובב קצת את הראש,

ואז הוא נישק אותי נשיקה קצרה ועדינה על השפתיים, ואז חייכתי חיוך גדול ואמרתי,

"איתי שוסטר, יכול להיות שאתה מתחיל להיות בחור קצת קיטשי?"

והוא חייך קצת, וחזר לשכב על הגב וגם אני,

והסתכלנו על השמיים והוא חשב מחשבות עמוקות ואני חשבתי

כמה כיף שהידיים שלנו

נוגעות.

צליל בטח תזהה את השיחה.

לפעמים אני משעממתאתעצמי.