כוכבים ופרברים

שיער חום כהה שנח בעדינות על הכתף שלה,

היא מורידה את הראש ובוהה בכפות רגליה כעל עול שעליה לשאת,

להרים את הרגל לצעד, ועוד צעד,

ועוד אחד.

"את בדיוק ההפך ממוצעת" אני אומר לה, אבל היא חושבת ש

בגלל שיש לי עיניים כאלה, וידיים כאלה,

אז אני מושלם מכדי לאהוב אותה.

כל אלה הם תוספות חיצוניות,

אבל זה רק כי אני צריך למשוך את הטרף שלי.

יש לה אבחנה מאד ברורה לגבי כל הרוע שבעולם, כל הדברים שלא בסדר,

ודווקא היופי הטהור מתעוות אצלה למשהו לא מובן,

איך היא יכולה בכלל לתאר לעצמה שאני מושלם כשאני בעצם

סכין בכיסוי משי? אני סוכר מהול בדם

אבל היא,

היא זכוכית דקיקה ומושלמת.

איך היא לא רואה את זה?

דמדומים עדהמוות