כוכבים ופרברים

אני יושבת איתו באוטו והוא שם לי איזה דיסק ישן שכבר מזמן אמרתי לו שאני

נורא נורא אוהבת,

אבל נורא מעציב אותי.

הוא בדרך כלל לא משמיע מוזיקה כזאת כשאני באוטו, אבל מדי פעם הוא מרשה גם לי קצת

להנות ולטבוע בעצב של אחרים בנסיעות.

היום אני מנסה

לסחוט

רגשות

כדי לנקות משהו בעצמי.

אולי זה לכלוך של חוסר בטחון או סתם כי כבר

יותר מדי זמן המילה "אהבה" לא עלתה על הפרק.

אני לא אשדל אותו לאהוב אותי, למרות שנורא הייתי רוצה שיגיד לי פעם

ויפסיק כבר עם הציניות הארורה הזאת.

גם אני יודעת להיות צינית, אני יודעת להיות מלכת הציניות אבל אני רוצה עכשיו בכנות

שיגיד לי שהוא עוד אוהב אותי.

אבל הוא לא עושה את זה, אז אני סוחטת

וסוחטת

והוא פשוט לא נכנע.

בסוף הערב מחייכים, הוא מחבק אותי ואני מחבקת אותו ואני חושבת

"בסדר, זה שווה את זה אם אני חוזרת הביתה עם חיוך"

אבל למעשה יש לי סימן שאלה יותר גדול מאי פעם, דבוק על המצח בענק כי

מה לעזאזל. איך אני אמורה לדעת שאני עוד חשובה לו בכלל אם הוא כל הזמן רק

הודף את הסחיטות שלי לצד?

כי אני באמת כמו ספר פתוח, קל לקרוא אותי ובכל רגע נתון הוא יכול לדעת שאני

אוהבת אותו יותר משמילים יכולות להביע,

אבל אצלו זה משחק ניחושים.

לא משנה כמה אני אסחט הוא מסרב להגיד לי, ובסוף הערב אני צריכה

לנקות את הבלאגן של עצמי.