כוכבים ופרברים

הכל החליק תחת רגליי ושבתי להיות אני עצמי, קטנה ושברירית ונתלית על קצוות של מלים משומשות שהוא ירק אל האוויר הקר.

נשכבנו על הרצפה במרכז קניון ערים שהיה ריק בשעה שלוש לפנות בוקר, והיינו על גג העולם כשהוא

שם את היד שלו על הכתף שלי והקפאתי את הרגע הזה כדי שיחמם אותי.

בלילות קרים כמו זה שעבר עלינו אני חוששת שהוא צודק,

שאני אשאר לנצח קטנה ושברירית עם

שיער ורוד כמו שהיה לי וחצאיות מהסוג שהיו לי

וחיוכים מהסוג שאז זרקתי.

אני מטביעה את כל החושים שלי כשאני רואה את השמש שלך זורחת על צג המחשב כי

התרגלתי כבר בלי.

אז זה מזעזע אותי כשאין הופך ליש.

ואני מתהלכת בבית הספר, ומסתכלת על בנים אחרים ונפלאים וחושבת לעצמי כמה

אני כל כך יכולה להשיג אותם,

אבל זה דורש פנים לא יפות במיוחד, כדי שיהיה אופי כובש.

פנים יפות בדרך כלל מסתירות אופי נורא מכוער.

וכאן אני נופלת בין הכסאות. הרי שרפתי את כל הגשרים שלי כשעמדת לידי,

מה נשאר לי כבר לחצות או לשרוף?

(כמה מצחיק זה יהיה אם אני אביא לך את הדיסק החדש של עברילידר סתם כך? משום מה מתחברות לי המלים של השיר החדש.)