כוכבים ופרברים

אני קוראת מילים על גוף שרוצה גוף אחר, שמחכה לחום גוף ולחיבוק, ואני מחכה לסיפור שלי.

מחזיקה חזק, חוגרת חגורה.

אני אעבור את זה כמו גדולה.

מתי לי יהיה סיפור כזה? מתי אני אגיד "איזה כיף שזה לאט" או "זה הולך לי מהר מדי". מתי אני אגיד ש"הוא הציע לי להפגש איתו בחמישי"? מתי אני אגיד שהידיים שלי לא ידעו מה לעשות, אבל העיניים שלנו נקשרו, ולא יכולתי להזיז את המבט שלי?

ואז אני אספר איך חיוך קטן ומבוייש התגנב לפנים שלי, וגם לשלו, ואיך הרגשתי את הנשימות שלו, וזה לא היה נראה לי מוזר ומפחיד- אלא הכי טבעי שבעולם. ושאיפה שהיד שלו נגעה בגב שלי, זה לא היה נראה לי דביק או מגעיל, אלא פשוט ונעים. מגע חם מלטף שמתפשט בכל הגוף.

אני אספר איך העיניים שלי נעצמו לבד, היינו רק שנינו לבד בעולם באותו הרגע, ואני אזכר איך זה מרגיש מגע שפתיים. אבל זה לא ירגיש כמו אז- מעורר אימה ומבעיט, אלא כמו החדרת חיים, כמו מאה ימים שטופי שמש וים.

אני אספר איך היינו בלתי נפרדים וזה לא העיק עליי והוא לא היה נראה קרצייה, הוא פשוט היה מתוק. וגם אני הייתי מתוקה. וקרנתי, וכולם אמרו כמה יפה לי להיות מאושרת. סוף סוף מאושרת. סוף סוף יודעת לחוות זוגיות.

סוף סוף יודעת לחוות.

וזה יגיע, מי יודע מתי.

ואני אגיד את המילים "הוא הציע שנפגש", וגם לא אצטרך להיות אדישה בשביל זה, או לעשות דיאטה. מישהו שיאהב אותי אימפולסיבית, היפראקטיבית ושמנמנה. ואני אגיד "כמה כיף שזה הולך"

וזה ילך.

(:

מסתכלת במראה,

הקיר מסתיר את מה שאני מנסה להעלים,

ולרגע אני מרגישה שאני בנאדם אחר, בנאדם יפה יותר,

בנאדם שהולך ומשלים.

ואני שומעת מישהו שואל אם אפשר את הטלפון שלי,

ואני מחייכת, מסתכלת שוב במראה,

שקועה לגמרי בראי.

הסתובבתי לראות אם הקול עוד שם

אך בן רגע כל הדמיון נעלם

ומולי עמדה ילדה שמנמנה

שהולכת והורגת את כל עולמה.

(הייתי אומרת שאני רוצה להיות אנורקסית, אבל על מי אני עובדת?

אני לא אצליח לצום כל כך הרבה זמן.)

שיאו צומי.

[או שלא.]

פשוט חייבת

להפסיק

להכלא

למצבים

כאלה.

[לא לבכות, לא לבכות.]

סניף סניף.

חורף ארור.