כוכבים ופרברים

אז פותחת שוב את ישרא, כדי לשחרר ולכתוב

ואין לי מושג מה לעזאזל אני רוצה לומר.

רק לדעת שיש מישהו- רחוק או קרוב,

שיקשיב וישמע מה שיש לי להגיד- גם אם זה לא מוגדר.

אז לך יש קופסא, מאגר של נאומים-

ואת זורקת אותם על ימין ועל שמאל

יש מילה שמתאימה לנאום מסוים,

ואת מפציצה את הנאום בלי לשאול.

ואת, צאי מהבועה- את כבר לא בת חמש.

תשלימי עם המצב כי זה (פאקינג) מה שיש.

ואת? הכי מרגיז שאין לי על מה להתעצבן,

זה פשוט קנאה מפגרת בגלל איזה בן.

[או 2, להיות כנה לחלוטין, אבל זה לא העניין,

כי את משיגה אותם בלי לנסות ואת במצב מצויין.

ואת יפה ומצחיקה, ומוכשרת בטירוף

אז יש לך את היופי, האופי והגוף.]

ואני מתפוצצת בחרוזים- ורגשות מוזרים

וכוסעמק נמאס לי שאין לי מושג מה עושים.

ואני רוצה קמצוץ מהכשרון, של הילדה ההיא

[שבין היתר יש לה חבר כבר חמישה חודשים, והם אוהבים אחד את השני]

כי כל מילה שלה נוגעת

ואני סוג של משוגעת

ובא לי לחשוב בלי לדעת [ואני ממחזרת משפטים].

והכל מתערבב לי בראש, בערבוב ומגוון של צבעים

ושכולם יפסיקו להגיד לי מה לעשות, ותפסיקו להיות צבועים.

אני חושבת שאגווע ולאט לאט אעלם- כי בהחלט כזאת אני-

מגיעה בבום, מלאה בכלום,

והנה... תם זמני. 

כולם מסתכלים כאילו את כזאת שברירה

כי אם בכית ביום שישי, הרי ברור שבראשון את עוד בוכה.

ואת לא סגורה אם סיפרו אולי צחקו- או שמו לב,

שיש היום חיוך שבא והחליף את הכאב.

אז את מתעלמת מהמחשבות ויושבת ותוהה-

אם את אמורה לחייך עכשיו למה את שוב בוכה?

מסיבה, הא?

כשהייתי קטנה קראתי לזה "צעקה"

לא ידעתי שזה גידול של כאב-

שעולה ונתקע אי שם בגרון

אך ביתו הוא בעצם הלב.

כשהייתי קטנה קראתי לזה "צעקה"

במקום גידול של כאב

עכשיו גדלתי ועכשיו אני מבינה

שבעצם נשבר לי הלב.

מופלץ בטירוף.

אז אני יודעת שבשעה כזאת לפרסם פוסט זה בהחלט לא תרגיל טוב בשביל תגובות או כניסות, אבל כבר ויתרתי על פרסום הבלוג הזה מזמן- גם ככה אף אחד לא קורא פה חוץ ממני ולפעמים עוד כמה אנשים.

אז הנה אני יושבת פה לתומי בספריית בית הספר ועולים כל מני הגיגים בראשי.

נגיד, אני מניחה לעצמי שבשלב מסוים כל ילדי השכבה שלי יאבדו את הבתולים, ואני חושבת שבסוף כיתה י"ב אני אוכל להניח שכבר פחות או ויתר מחצי "עשו" את "זה". וסביר גם שנדע על לפחות שלוש בנות ספציפיות שעשו את זה, כמו שעכשיו כולם יודעים שההיא ירדה למישהו. אז למה זה יהיה שכל חצי השכבה האלה, יראו בסדר גמור ונורמלי לחולטין- אבל שלושת הבנות האלה יהיו מקור נדיב לריכולים והתלחששויות וכולם יראו בהן שרמוטות? ובכלל, אני יודעת שחרשו את הנושא, אבל למה לעזאזל גבר ששוכב עם הרבה נשים הוא "תותח" ואישה ששוכבת עם הרבה גברים היא "שרמוטה"? ולמה "שמרוטה" ו"שרלילה"- אין בכלל מילה כזאת בלשון זכר.

למה אנשים כל הזמן מדברים ברמזים? אם מישהו אומר "אני לא רוצה" זה אומר "אני כן רוצה, אבל תרדוף אחריי" ואם מישהי אומרת "אני לא יפה" היא בעצם אומרת "תגיד לי את זה עוד כמה פעמים". אי אפשר פשוט לדבר בגלוי? אם מישהו אומר לך "את יפה" ואת באמת מסכימה עם זה- את לא יכולה לומר "תודה" ולהיות יפה? ואם מישהו לא רוצה להתכתב איתי, הוא יכול פשוט להגיד לי. כי זה כואב, אבל לפחות אז אני לא שוברת את הראש וממציאה לעצמי שהוא בטח "עסוק" או סתם לא ראה, אבל אחרי שבוע של התחברות כל יום- משהו גורם לי לתהות. וזה כל כך מדכא. אז במקום לשבת ולתהות מה לאזעזל זה אומר, אתה לא יכול פשוט להגיד לי?

וכל עניין הוצאת הכספים, אני כל הזמן מתקמצנת על עצמי. ואני מרגישה זוועה כשאני אומרת לאמא "אני צריכה אורטודנט, וספר בהיסטוריה, וכסף לטיול בצופים..." וזה כאילו לא נגמר. אבל אני פשוט חייבת לברוח הקיץ, אני פשוט חייבת את הטיסה הזאת לארה"ב. אני חייבת. אני לא יודעת אם אני אשרוד בלעדיה. בינתיים היא נותנת לי כאילו משהו לצפות לו, איזה טיפת אור. וכל פעם שאני רק קוראת איזו הודעה ממנו בא לי למות ולהעלם כי הוא כבר לא שם- ומה שאירוני זה שהוא מעולם לא היה!

זה כל כך מוזר כל העניין הזה.

בא לי להתנקות, בא לי לבכות

בא לי את כל העולם לכבות

בא לי לטבוע בים תהיות

או לכבות את המחשבות ופשוט להיות

וכשהמצב הוא כזה של נוגעת לא נוגעת

מותר לי לחשוב גם בלי לדעת

בא לי לרוץ ובא לי לנוח

בא לי לעוף רחוק עם הרוח

בא לי להעלם לתוך הדממה

בא לי להאבד בתוך השממה

וכשהמצב הוא כזה ואני משתגעת

מותר לי לחשוב גם בלי לדעת

ואם אני אפול היום

לבור עמוק, לקצה תהום-

האם תדע שזאת אני

יושבת אי שם בצד השני?

וכשהמצב הוא כזה של נוגעת לא נוגעת

מותר לי לחשוב גם בלי לדעת

וכשהמצב הוא כזה וזה דיי רציני

אני תוהה אם זה באמת אתה

או אולי זאת אני.