כוכבים ופרברים

אולי היה עדיף אם לא הייתי לוקחת את הצעד.

אם לא הייתי שואלת איך קוראים לך, או מי אתה, או מבקשת את המסנג'ר שלך.

בבקשה, תחזור להיות הבנאדם שהיית לפני שהכרתי אותך. אני רוצה שתחזור להיות עוד עיגול בלתי מזוהה בקהל הענק של תלמידים בבית הספר "דרור". אני רוצה שתטשטש, בסדר? אני רוצה שתעלם ותתרחק כי זה הדבר הכי כואב שאי פעם הייתי צריכה לעשות. הפעם האחרונה שהרגשתי ככה, שרדתי בסדר כי במשך שנתיים זה נהיה לי הרגל, והוא אף פעם לא הוליך אותי שולל.

אבל אתה? אתה באמת נתת לי לחשוב שיש לי סיכוי. שאני אולי מוצאת חן בעינייך, שאולי אתה רואה בי משהו קצת יותר מהעטיפה השמנה והמכוערת הזאת. אולי, אם לא היית נותן לי את טיפת האור הזאת- הטעימה הקטנטנה של ההתחלה, שהיית מוכן לבוא בגשם עד אליי- אולי אז זה לא היה כל כך כואב לי העובדה שאתה לא אוהב אותי. שאתה לא תאהב אותי.

אולי, אם לא היית שם את הידיים שלך עליי או לא היית מרשה לי לשבת עליך, אולי זה היה כואב פחות.

אני לא רוצה להכיר אותך, שמעת אותי? אני רוצה לשכוח אותך- לשכוח מקיומך.

רוצה לשכוח את החיוך, את הטעימה הקטנטנה שהבאת לי.

אולי אז זה יכאב פחות.

רק שיפסיק לכאוב לי.

בבקשה.

פחדתי להסתכל לך בעיניים, אולי שמת לב לסומק הענק שעלה על לחיי והציג לך את כל תוכי.

תגיד כבר משהו אמרתי עם העיניים שלי.

כמו מה?  ענית בשתיקה.

 תגיד שאתה אוהב אותי.

אבל באמת רק משכתי בכתפיים כמו שאני תמיד עושה לידך, כי אין לי בעצם מה לומר. כי אתה לוקח לי את המילים.

ושכחתי בכלל מה אמרתי, מה אמרת, מי זה כל האנשים האחרים עם סיפורים אחרים שהולכים לידי, לרגע הזמן קפא. הסתכלתי לתוך העיניים שלך- מכופף כדי להתקרב לגובה המינימלי שלי, מחייך חיוך מבוייש וגם אתה, מושך בכתפיים שלך באי נעימות- חוסר ידיעה. אני אוהבת לחשוב שגם אתה לא ידעת מה לומר.

אבל מבטך כבר ריחף לעבר החברים שלך, והרגשתי את המבטים של חברות שלי, ופשוט הלכת, בהרמת כתפיים. בלי חיבוק, בלי לחיצת יד. חיוך מבוייש (אני מרגישה כמו ילדה קטנה לידך, משלבת ידיים ומסתובבת מצד לצד בתקווה שתראה בי כבוגרת) ובלי "להתראות" או אפילו "שלום".

המשכתי עם החיוך הדבילי שלי, למרות שבפנים כבר מזמן מתִּי. אלוהים! תבחין בי! אבל כבר לא הבטת לי בעיניים, והמשכת הלאה כמו שאתה תמיד עושה.

והעיגולים ברקע, שהם בעצם ילדים שהם כמוני וכמוך, או שאנחנו יותר כמותם- חזרו לפוקוס, חזרו לסיפורים, ואני נשאבתי חזרה לעולם שהוא לא שלי. חזרו לי המילים למוח, חזרו לי המילים לפה- וכל כך התגעגעתי למחסור במילים. בתור כותבת, אני שונאת מילים כשאני איתך. אנחנו סובבי שתיקה.

אני סובבת שתיקה.

והרגע נגמר, גם אם ביקשתי שישאר לנצח. הוא תמיד נגמר, תמיד נגמר בזה שאני שבורת לב, מחבקת כל בחור ומנסה רק להשיג בדיוק את אותם זיפים בלתי נראים, את אותן ידיים מגנות- אבל הידיים אף פעם לא בדיוק, אף פעם לא ממש.

לעזאזל עם המילים שלי. לעזאזל איתך.

לעזאזל עם הרומן החד צדדי שהמצאתי לעצמי, או לעזאזל עם הרגשות הבלי ידועים שלך שאתה מסתיר ממני.

אולי תמיד יהיה בינינו החלל?

מצאתי את עצמי עוצרת ומושכת את השעון, בזמן שהזיפים הקטנטנים והבלתי נראים שלך מלטפים את הלחי שלי ברכות מטרפת. הרגשתי כל כך נוח, כמו שלא הרגשתי נוח כבר מאז שמצאתי את עצמי שוכבת על חוף הים כשהשמש שומרת עליי.

המיקום של הידיים שלך על הבטן שלי כמו נעלו אותי אליך ולא איפשרו לי לברוח, ובכלל לא רציתי, בכלל לא פחדתי מאינטימיות- רק רציתי למשוך עוד את השעון, לשכוח איפה אני וכמה שתיתי, ולהמשיך להרגיש את הידיים החמימות שלך והזיפים הבלתי נראים שלך.

בשלב מסוים הצבעים הטשטשו לי בעיניים והכל הסתחרר נורא ואתה החזקת אותי חזק פתאום, כל כך חזק שידעתי שאם תעזוב לרגע אפול, אפול כמו המילים האלה שנועדו להאמר אבל שמרו שתיקה. תכננתי כל רגע, כל שנייה מתוקה שביליתי במחיצתך והמוח שלי הרגיש ריק ממחשבות לשם שינוי, ריק מתיאורים שניסיתי להתאים לתחושה שמילאה את הריקנות שבי.

המילים שלך לא היו מכוונות אליי לרוב, אבל לפעמים כשכן, יכולתי להשבע שאני מרגישה את הנשימות שלך עוברות לצד האוזן שלי.

והייתי מוגנת.

אבל הכל קפא כי קמת. פריז מטורף שבו אתה כבר לא שם ואני יושבת תמוהה ולא מוגנת. הכסא הקר לא חיבק, ולא היו לו זיפים בלתי נראים נעימים. לא היה לכסא קול שילטף את האוזניים שלי, ולא היו לו ידיים מגנות. הוא לא היה נוח, ולא מחמם, ובטח שלא מעודד כמו שאתה, אבל כבר הלכת.

ולא חזרת.

נותרו רק אני, הכסא, ושלל הצבעים שהתערבבו סביבי.