כוכבים ופרברים

הרגשתי איך הידיים של המנהלת הזאת לוחצות לי את הכתפיים בעדינות וטיפות זיעה קטנות נטפו לי במורד הגב. הסתכלתי לכפות הרגליים בזמן שהמנהלת עקפה אותי, סובבה את ידית הדלת ופתחה אותה בעדינות. צעד צעד היא צעדה אל תוך הכיתה, ואחרי שנייה של היסוס נכנסתי אחריה. השתדלתי שלא לשים לב לעיניים הבוהות בי, כמו שאומרים לאנשים שצועדים על חבל דק "לא להסתכל למטה"- אבל זה דבר בלתי נמנע, והרגשתי איך הלב שלי יורד לתחתונים בשנייה שסובבתי לקצת את הראש וראיתי כיתה מלאה בתלמידים שיושבים ובוהים בי.

"הֶלוֹ," המורה השמנמן אמר למנהלת באנגלית, "את מי יש לנו העונג להכיר היום?"

המנהלת חייכה אל הכיתה ואמרה "זאת לירון" (ואני חשבתי לעצמי, כמה מוזר לשמוע את השם שלי באנגלית) "היא עברה אלינו מישראל" (והנה מגיע המשפט הנושן) "אני מקווה שתקבלו אותה יפה ותעזרו לה להשתלב בקלות."

היא הצביעה לעבר שולחן איפשהו באמצע הכיתה, לצד איזה בחור אחד שישב לבד. המורה השמנמן חייך אליו ואמר לו "זה לא אומר שמותר לך לדבר עכשיו בזמן השיעור!" והבחור חייך והזיז את התיק שלו מהכסא כדי לפנות לי מקום.

הלכתי צעד אחרי צעד באי נעימות, הידיעה הזאת שכל העיניים עליי לא עשתה לי טוב במיוחד. התישבתי באי נעימות ואמרתי לבחור ש"אני מצטערת שאני מונעת ממך את החירות שבבדידות" והוא צחק, וענה לי בעברית "זה בסדר, באמת, והאנגלית שלך טובה במיוחד בשביל מישהי שחדשה פה." אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי מן הקלה עצומה כזאת שהושיבו אותי דווקא ליד בחור מהבית, מן טעימה חוזרת של ישראל. "אני גל גלוזמן, ביי דה ווי."

הם תמיד באים

בזוגות.

ונראה שהם כלל לא בודדים.

ויש בהם מן התמימות והבגרות.

והם אף פעם לא לבד.

אני צועדת בצעדים מחושבים ולא חושבת בכלל. אני פנים יפות בתוך שיר ישן ואני גם מהות האושר והכאב, וזה מה שעוטף אותי. אני נערות הקיץ, אני ההשראה ואני העטיפה, הקליפה הריקה לכל התוכן של העולם.

ואני גם שיכורה בטירוף.

אז הפרצופים מתבלבלים לי, וגם הרגליים המגושמות שלי בקושי סוחבות את עצמן אבל העגן ממשיך לרקוד עם המוזיקה. ופתאום רגאיי, ופתאום אלקטרוני, ופתאום ארוסמית' ופתאום העולם שותק ואני גם שיכורה בטירוף. התחושה הזאת נותנת לי כוח, ואני משתכרת רק כשנוח. וסיגריות שלמות מאחורי מכוניות חונות ישנות. ושיחה עמוק עמוק עמוק, כמו הבור הכי עמוק. אבל בלי חפירות.

ואתה מתוק כמו שוקולוד, וכמו עוד מליון דברים שאפילו יותר מפוצצים בסוכר. הבעיה היא שאני כל כך שיכורה שאני כבר לא בטוחה מי אתה בכלל.

אתה רוצה לומר לי שלהשתכר יותר מדי זה לאבד את מי שאני? אני רוצה לומר לך שלשתות רק מכפיל את האופי שלי.  לשתות זה אני, רק בלי הטאקט השקרן, לשתות זה להפוך יום בהיר למעונן.

אני רציתי להסביר לך שבלי השתייה אני אלינור ריגבי, ואני מתה רק סתם כך עם השם שלי. אני חייה בתוך חלום ומחכה ליד החלון עם הפנים שאני שומרת בצנצנת לצד הדלת. ואני בודדה להפליא ולהחליא. ואתה באת להציל אותי. ואני שיכורה בטירוף.

אז בזמן שאני מנסה להסביר לך איך אני מהות החיים, אני העצב עצמו ואני גם היופי והטוהר אבל הכל כל כך מוסתר בשכבות שומן ולהלוואי והייתי מהממת,

אתה עוזב אותי לרגע ואומר לי שאני יכולה לבד. אבל אני נשבעת שאני לא.

אז אתה אומר לי שאני הכי מדהימה. ותמיד חשבת ככה.

ואם לא הייתי כל כך שיכורה, הייתי מנשקת אותך. ואם לא הייתי כל כך שיכורה, לא הייתי מנשקת אותך בתירוץ שאני לא שיכורה מספיק. כי זאת אני. או יותר מדי, או לא מספיק.

עד הקצה.