החיים מנקודת המבט שלי...

ארוחת ערב עם המשפחה.

כמה דקות בחדר, המתנה עצבנית.

הליכה מהירה לשירותים.

מטה אוזן - אין צעדים במסדרון.

מקיאה.

אבא דופק על הדלת.

התחמקות.

יוצאת בחיוך.

אף אחד לא שואל שאלות.

לא יעלו עליי.

לא כמו הכמעט של פעם.

אני יודעת שזה לא טוב.

אני יודעת שזה גם לא יוריד לי במשקל כמעט.

אני יודעת שהייתי אמורה לקרוא את מבוזבזת בצורה חיובית הפעם.

אני לא יכולה.