הגיע אליי בדואר צבאי רשום מכתב שכתבתי לעצמי לפני חצי שנה.
פתאום חצי שנה נראית כל כך עלובה וקטנה ולא משמעותית. כאילו אתמול.
אבל אם שמים בשני צידי המאזניים את עצמי לפני ואחרי ששת החודשים האלו יש צלחת אחת ששוקעת נמוך ואחת שעפה באויר מכובד ההבדל.
תוך כדי זה שאני קוראת את השורות שכתבתי אני לעצמי בגוף שלישי, מובכת מהסיטואציה המוזרה ומגכחת על עצמי בכל סיום משפט, אני לא יכולה שלא לשים לב לחצי תמימות הזו, לסקפטיות, להומור העצמי ולמרמור החמוץ שליוו אותי והציפו אותי באותה התקופה.
ופתאום בא חשק מאוד גדול לענות, שעל הדף הפרחוני תוך כדי שאני כותבת אז בספסל יופיעו מאליהן שורות חדשות שיודעות להגיד את כל הדברים שחיכיתי לשמוע ולא נאמרו לי מאף אחד. להסביר לעצמי כמה אני צודקת וכמה אני טועה באותו הזמן.
ולמרות זה שזה טיפשי ממש, ולמרות שתוך כדי שכתבתי כבר התביישתי להיות בצד השני שפותח את המעטפה ואולי קצת פחדתי להיות בצד השני הזה, ולמרות שפחדתי לכתוב דברים קשים ואמיתיים מידי- אני קוראת את הכל בין השורות ומצאתי את עצמי במודעות העצמית הגדולה ביותר שיצא לי להכיר אצלי.
תרגיל מעניין בלהקשיב לעצמי, אחרי הכל אפילו ביומן אישי אנחנו אף פעם לא במאה אחוז אמיתיים עם עצמינו.
לפעמים יותר קל לנו כשמישהו אחר משקף לנו את איך אנחנו נראים או מרגישים מהצד. אבל הרך הזו אולי קצת משלבת את שתי נקודות המבט, פרספקטיבה קצת אחרת.
כולם מברכים את עצמם בשנה חדשה טובה, אני מברכת את עצמי בחצי שנה טובה, עד המכתב הבא.
שלך,
ליאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
