"כאן הכל התחיל, לא ייגמר לעולם

כאן שוב נשבעים מתפללים עם כולם

לא נהיה לבד אוספים את התקוות

הלילה עוד מותר לנו לבכות"

אף אחד לא יופתע ממצב הרוח הנוסטלגי שנפל עליי, 

אני נוסטלגית בכל רגע נתון, והשבוע, שבוע לפני יום הולדתי ה22 מן הסתם שהמצב יוחמר ולקיתי במה שנקרא "נוסטלגיה נפוצה" 

ובין השירים של הלהקה שמצאתי לאחרונה, לאחר תקופת הטקסים אליה אני מתגעגעת בכל מאודי, החלטתי לעשות חיטוט במגירת הדיסקים שלי ולמצוא שירים שכבר הספקתי לשכוח. 

ומצאתי אותם: 

בין הדיסקים של הלהקה של ז-ט, הלהקה של יא-יב הסתתר דיסק ששכחתי שיש לי- הטקס של כיתה ח'. 

השתתפתי בטקס היישובי כחלק מבית הספר וכבר ציפיתי להגיע לפני הבמאית ולהוכיח לה איך השתניתי ואיזו זמרת נפלאה אני. כמובן שחטפתי פיק ברכיים ויצאתי די גרועה (מה חדש?) 

שמעתי את השירים, את המנגינות של הריקודים עד שהגיע השיר שהייתי חלק ממנו. 

ופתאום כל הרוח יצאה לי מהמפרשים והתחלתי לבכות.

איך הגעתי לפה? 

איך אני כבר בת 22? 

למה אני מרגישה שהחיים שלי הם בזבוז אחד גדול? אני מבוזבזת. בזבוז. 

כן, 

אני הולכת להיות מהנדסת- 

המהנדסת הכי טובה שבטח תפגשו בחייכם, 

אבל זה לא מה שבאמת רציתי להיות. 

זה לא החלום שלי. 

את החלום שלי התחלתי לפורר באותו רגע באולפן ההקלטות בכיתה ח' כשהבמאית הסתכלה עליי במבט מזלזל נאבקת להוציא ממני הברה. 

כן, 

אני מתגעגעת,

אבל מעבר לזה אני מרגישה כאילו החיים שלי הם די כלום. רציתי לכתוב שאני ילדה עצובה אבל אני כבר מזמן לא ילדה-

אני תקועה פה, (כשאפילו לא מצאתי את הדיסק שחיפשתי) מוסיפה עוד שמן למדורת ה: "שמישהו יעיר אותי ב9 למאי בבקשה, תודה" 

אז כן, הלילה עוד מותר לי לבכות,

עד שאני אצליח למצוא את עצמי שוב, ואם לא את עצמי- אז לפחות את הדיסק שחיפשתי.