מדהים, הזוי.
עדיין.
לפעמים, אני לא אוהבת את עצמי. לפעמים אני לא מסכימה בכלל עם איך שאני מתנהגת.
ברגעים כאלה, אני אבודה ומיואשת, לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי או אמרתי את מה שאמרתי ונמצאת בתחושה שאני בלופ אינוספי שאין יציאה ממנו.
מיד לאחר מכן, מגיעה המחשבה והתחושה שאפשר לשנות.
של- פעם הבאה תזכרי שלא אהבת, ותתנהגי אחרת. פעם הבאה תרגישי כל מילה שיוצאת לך מהפה, כי הרבה פעמים את בכלל לא מתכוונת.
לפעמים אני אוהבת את עצמי ומלאת הערכה כלפי ההתמודדות שלי, המעלות והתכונות שמאפיינות אותי שגורמות לסובבים אותי להישאר לידי ולאהוב אותי... ולפעמים אני בכלל לא אוהבת את עצמי.
לכולנו יש רגעים כאלה לא? כולנו מלאי חרטות רגעיות ותחושות שחוצות את כל אישיותינו לשניים... רגע אחד טוב לנו בתוך עצמנו ועם עצמנו, ורגע שני אנחנו מעדיפים לא להכיר. לא להעמיק.
אני חושבת שכל השינויים שמתקרבים, הופכים אותי לעיתים קרובות מידי.
אני עומדת לעזוב את המקום בו ביליתי את רוב חיי ב-3 וחצי שנים האחרונות. לעזוב אנשים מתחלפים ונשארים, את המקום שלי, המגירה שלי והכסא שלי... ביותר מהמובן המילולי.
לעזוב את הבנאדם שכבר לא מעט זמן כמעט כל חיי סובבים סביבו, בין אם אודה בזה או לא. (הנה, הודיתי).
אני מתחילה פרק מטורף וחדש, שאני בטוחה שאני אהנה בו. אין, אני בטוחה בזה.
אבל... זו אני. ושינויים לא קלים לי,
אז בתקופה הזו של החודש, זה צף ואני מרשה לזה לצוף.
כל כאב הפרידה שעומד לבוא, כל החששות והפחדים, כל ההתחלות החדשות, ההתמודדויות, ההסתגלות, הטירוף.
הולך להיות טירוף,
ורק אני מחליטה איזה סוג של טירוף זה הולך להיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
