כינוי:
עכברת גינה מין: נקבה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2017
חשבון נפש אחד מיני רבים
אני מאמינה שכמו שלכל ילד יש את ההאשמות שלו להוריו, כך גם לכל הורה יש את המקרים שזכרונם מציף בתחושת אשם לא נעימה.
לא חשבתי שצוברים את הרגעים האלו כל כך מהר, אבל הנה, כבר יש ל רשימה של התנצלויות שאני חייבת לשיף. אמנם אני זוכרת כל פעם בה נפלה מהמיטה (כן, אנחנו חרפה הורית ואחרי הפעם הראשונה לא השכלנו לשמור עליה), כל חבטה שלה בקיר (היא עושה את זה לבד!) ואת הפעם ההיא בה לחצי שנייה מחרידה החגורה של מושב הבטיחות הייתה סגרה כנד העור החשוף של רגלה השמאלית, אך על כל אלו אני דווקא מסוגלת לסלוח לעצמי. אפילו על הסבל הרב שנגרם לה כשלא הגנתי עליה מקרובי משפחה המתעקשים להתיש אותה. על מה לא?
על הלילה הראשון במחלקת יולדות, כשלפנות בוקר נרדמתי ואמא שלי הוציאה אותה לאחיות כדי שאוכל לנוח, וככל אני חופרת בזה אני מכירה בכך שהייתי מודעת למעשה בעודו מתרחש. כשאספנו אותה חזרה, לא יותר משעתיים אחר כך, היא בכתה בלי הפסקה והייה מלאה בקקי וזו הייתה הקבלה הקרה שלה לעולם הזה.
על זה שבהיותה זעיקה פחדתי בכנות מכל מצב אחר, והתעקשתי שתישן בעריסה הנפרדת שלה ועל הגב בלבד, למרות שהייתה מתעוררת שוב ושוב בבכי, והייתי מרדימה אותה עליי ומחזירה שוב ושוב לעריסה במקום לת לה את הקרבה שהייתה זקוקה לה.
על שהקשבתי לרופאה בלי לבדוק, וכשהתעקשה שבדיקות הדם אמורות להיעשות לאחר צום, ניסיתי למנוע אוכל מהבת שלי. בלילה כשזעה מצד לצד מחפשת פטמה כדי שלא תאלץ להתעורר, לא משכתי אותה אליי. גם כשהתעוררהמבולבלת, וגם כשהכריזה בקול שהיא רעבה היא קבלה רק בקבוק מים, שלא הרשים אותה בכלל. אז התחילה שעה נוראית בה היא בוכה ומסתכלת עלינו, ההורים שלה, אלו שאמורים לדאוג לה, ולא מבינה למה אנחנו מתעקשים לגרום לה לכזה סבל. לו הייתה זו בדיקה הכרחית, לא הייתי מתנצלת, אבל בסופו של דבר לא יכולנו לעמוד באומללות שלה וויתרנו, ולמחרת התעקשתי לברר וגיליתי דרך רופאה אחרת כי הבדיקה לא מחויבת בצום.
יש עוד מקרים, שנראה שאף אחד מהם לא ינצח את זה האחרון שמתווסף. המטפלת.
אוגוסט הגיע, נמרה חופשת הלידה ורציתי לחזור לעבוד. אין מטפלות בחוד הזה, אז רשמתי אותה לקייטנה אישה נהדרת שאהבנו מהרגע הראשון. היא נהנתה שם מהרגע הראשון, בלי בעיות קליטה, הייתה שם שבועיים וקצת ואז נגמר. החלטתי שאני לא מחפשת עוד סידור לסוף החודש אלא מחכה לפתרון הקבע שמתחיל בספטמבר.
בספטמבר התחלנו אצל מטפלת שקיבלנו עליה המלצות חמות יותר מכך- התינוקת השנייה שהייתה איתה היא בת של אמא ממעגל האימהת בו השתתפתי. תינוקת רגועה ונינוחה, שידוך נהדר. המטפלת עצמה, אישה כבת שישים, עושה את זה כל חייה. היא אמנם עשתה רושם של אישה מעצבנת, אבל גם כזו שאוהבת מאוד תינוקות ולכל הפחות לעולם לא תפגע באחד. כמה מעצבנת? בערך כמו שאמא יכולה להיות, מינוס האהבה ללא תנאי.
בשבוע הראשון הכל היה נהדר, בשבוע השני עברנו לימים ארוכים ונראה היה שלאלונה קצת קשה עם זה והיא נהיית לא רגועה, אז המשכנו את מתכונת ההסתגלות. השבוע השלישי היה לא פשוט, אבל קצרצר- ראש השנה.
אחר כך התחילו הדיווחים ששיפקה בוכה כל היום. זה קרע לי את הלב לשמוע. לפעמים כשהייתי מתקשרת באמצע היום הייתי שומעת את הבכי שלה ברקע, ומנסה להציע- היא נשמעת עייפה. המטפלת מיד התעקשה שמה פתאום, היא רק התעוררה, והייתי מנסה לשכנע בעדינות. אחרי חצי שעה הייתי מקבלת שיחה שהיא נרדמה והכל בסדר. זו נעשתה תבנית, היא לא הייתה משכיבה אותה לישון בזמן. הייתי צריכה להתעקש שכן, זה הגיוני ששינת הבוקר שלה מגיעה שעה-שעה וחצי אחרי שהיא התעוררה, ושצריך להרדים אותה כשהיא עייפה גם אם היא נמצאת אצלך בקושי עשרים דקות. כשראיתי שזה לא עובד קבוע והיא לא מזהה סימני עייפות, פשוט התחלתי לשקר לגבי שעת היקיצה שלה.
תוך כדי, כל הזמן, אני מנסה להבין אם זה הגיוני כל קשיי ההסתגלות האלו. כל הזמן אמרו לי שכן, לתינוקות לוקח זמן. המטפלת עצמה הבטיחה לי שהיה לה ילד כזה שלקח לו חודש להסתגל, אמא חלקה מניסיונה במעונות שזה קורה. כולם התעקשו שאם היא תעבור תהיה עוד תקופת הסתגלות ויהיה לה קשה אפילו יותר.
כל הזמן תחקרתי את המטפלת מה היא עושה כדי הרגיע אותה, וכל הזמן היא הטיחה בי ההאשמות שאני לא מאמינה בה ואולי היא צריכה להפסיק לספר לי שהיא בוכה וזהו. התייחסתי לזה כפגם באופיה ומין צורך כפייתי באישור, ולא כנורת אזהרה.
חשבתי שזה הנזק שהסבתי לה בעצמי כשהעברתי אותה ממסגרת אחת לשנייה בגיל כה צעיר. חשבתי שאולי החגים מבלבלים אוה והיא צריכה קצת רצף. לא ידעתי מה לחשוב. המטפלת התעקשה שהיא ישנה ואוכלת היטב, ופשוט רוצה כל הזמן להיות על הידיים. חשוב לציין שבשלב הזה כבר דובר בתינוקת שזוחלת ומתיישבת ומעסיקה את עצמה נפלא. היא אמרה שהיא משתדלת החזיק אותה כשהיא בוכה, אבל היא לא מסוגלת לעשות זאת כל היום כי מדי פעם היא צריכה לדאוג לתינוקת השנייה.
תוך כדי גם קיבלתי האשמות קלות, שהבת שלי מונעת שינה מהתינוקת השנייה (הרגשתי נורא כלפי האמא שהכרתי), שהשכנים מתלוננים, שחברה שלה שהיא גם מטפלת לא רוצה להיפגש איתה כי היא מפריעה לילדים שאצלה לישון- כל מיני טענות משונות כאלו שהיא העיפה לעברי, כשאני הודפת בתזכורת נחרצת שהיי, זו העבודה שלך. אם את לא יכולה להתמודד עם שני תינוקות במקביל, אולי כדאי שתשקלי מחדש, ואם לשכנים שלך מפריעים תינוקות אז ירושלים היא כנראה לא העיר עבורם. כל זה, כמובן, בנימוס אינסופי ותוך התנצלויות אין קץ, כי כפי שכתבתי למעלה, האגו שלה הוא כזה שצרך ללטף.
מדי פעם הייתי מוציאה אותה מוקדם, מדי פעם הייתה מדווחת שהיום דווקא יום מוצלח וראיתי נצנוץ של תקווה שאולי הכל יהיה בסדר. כל אותו הזמן היא במקביל מתעקשת שזו הסתגלות וזה יעבור.
בסוף נשבר לשתינו. היא לא יכולה הייתה להתמודד עם הצרחות, ואני עם הידיעה עליהן. רציתי לחתו מיד, היא ביקשה שנחכה לסוף החודש, כביכול בשבילי שלא אפסיק מיד את העבודה. החלטתי שאני נשארת איתה בוקר ורואה מה הולך. היא אמרה שזה עוול לילדה, ופטרתי את זה בכך שהרי גם ככה אנחנו בדרך החוצה, אז אין טעם להתעקש על דרך נוחה להרגיל אותה.
אז הנחתי על השטיח תינוקת שמחה וטובת לבב. היא התחילה לשחק בהנאה עם הצעצועים סביבה, מדי פעם מחפשת את המבט שלי. אחרי זמן מה, השארתי אותה שם והלכתי לחדר, כשהמטפלת משגיחה עליה. נראה היה כאילו עדיין הכל רגוע, עד שפתאום שמעתי יבבות. המטפלת מיד קראה לי לא לאת, שלא תראה או תשמע אותי כרגע. חיכיתי. הבכי לא הפסיק, אלא התחזק. נשברתי, הלכתי לראות מה קורה, אולי יש לי דרך הרגעה טובה יותר להציע. שיפו ישבה על השטיח בסלון, בוכה, עם דמעה מבצבצת, בזמן שהמטפלת הכינה לעצמה קפה במטבח. האשמתי, כמובן, אמרתי לה שהגיוני שהיא תבכה כשאין אף אדם מוכר בטווח הראייה שלה. היא אמרה שהיא ככה גם כשהיא איתה. לא יודעת על מצבים אחרים, כרגע היא בוכה כי נטשת אותה ומקום לגשת להרגיע ערבבת סוכר. לא יודעת איך לא קמתי והלכתי באותו הרגע, כאילו לא הכלתי את הסיטואציה. המשכתי להיות שם, כשהיא הלכה להשכיב לישון את התינוקת השנייה וחזרה לנסות להשכיב את שיפה. מרגע ששיף הונחה בעגלה (כך היא מרדימה אותה שם, לא מתווכחת, מה שעובד), התחילה לבכות. היא רצתה להתעקש, ואני הוצאתי אותה משם. בגדול, בדקתי היתכנות שתישאר עד סוף החודש כדי שאוכל לסיים דוח חשוב שעלינו להגיש לתורמים. בפועל, אני מניחה שכבר ויתרתי, כי במקום להציע איך להרדים אותה יותר בנינוחות פשוט נתתי לה להמשיך לזחק בידיעה שתיכף נלך והיא תירדם בנחת בבית. היא שיחקה ברצפה וחבטה איזה צעצוע מפלסטיק. התינוקת השנייה התעוררה. היא הואשמה בכך, ברצינות תהומית, גם שכתהיתי מה היא מצפה שהיא תעשה אם גם לשחק אסור לה.
אני מרחיבה על השתלשלות אותו יום, שנמשכה אולי שעתיים בפועל, כי כל רגע בו היה תמרור עצור שלא הצלחתי לקרוא. עובדה שכשהמטפלת הציעה לי ללכת ק ולתת להן להסתדר, למרות כל מה שקרה קודם, הסכמתי.
הלכתי רק לכבות את המערכת שהשארתי למדוד יום קודם, מה שהייתי מבקשת ממישהו שיעשה בשבילי אחרת. נסיעה של שלוש דקות, הליכה של דקה ופעולה של חצי דקה. תוך כדי אני מקבלת שיחה שהיא בוכה בלי להפסיק ושאחזור. יצאתי. עוד הליכה של דקה, עוד נסיעה של שלוש דקות. הגעתי.
היא ישבה על השטיח בוכה, בלי כל ניסיון להרגיע אותה, וקיבלתי שיחת תוכחה. כלתי התקשרה, כך היא אמרה לי, שמעה אותה ושאלה איך אני יכולה לעבוד ככה כל היום. עניתי לה שמה לעשות, כך היא המשיכה.
כל הנימוס נשטף ממני באותו הרגע.
- עשר דקות.
- מה?
- את איתה פחות שר דקות, איך את מתלוננת שה ככה כל היום?
- לא, אבל יש ימים שהיא ככה כל היום...
- אבל לא עכשיו. וידעת שאני בדרך, לא יכולת להרגיע אותה עשר דקות?
- אני אומרת לך, אי אפשר להרגיע אותה, רוצה רק את אמא או על הידיים.
- אז שתהיה על הידיים כמה דקות. למה שתהיה רגועה אצלך אם את מתעלמת ממנה כשהיא בוכה?
כאן היא כבר ממש נעלבה והתעקשה שמהפתאום מתעלמת, אבל אי אפשר כל היום על הידיים, הילדה צריכה ללמוד, ויש עוד תינוקת, והיא גם בנאדם... ואולי עוד טענות שלא שמעתי בזמן שאספתי את חפצינו והטענתי את שיף על המנשא.
נסענו להיפגש עם חברות בתל אביב, כדי ששי תוכל להיות תינוקת למופת באוטובוס, תינוקת מדהימה במסעדה ותינוקת מקסימה בנסיעה חזרה.
הודעתי למנחה שלי שאני עוברת לשלב הכתיבה, ואם צריך ניסויים נוספים אשלים אותם נקודתית. הוא הסכים, על הדרך המליץ על מטפלת מדהימה שהייתה לבן שלו, רק שאני לא בטוחה שאני בכלל מחפשת בשלב הזה.
אני לכאורה עובדת מהבית, ובפועל מנצלת את הדקות הספורות ביום בהן אני מסוגלת להתרכז כדי לכתוב את הפוסט הזה במקום את ההצדקה המתמטית לכך שהשיטה שלנו עובדת. מההוראה הפרונטלית לא הצלחתי להתחמק, ושיף כבר ביקרה חצי יום בעבודתו של אביה וחצי יום אחר היתה איתי ותחת השגחתם האקראית של סטודנטים שליקטתי. מקווה למצוא פתרון סביר יותר, אבל לא ממש מסוגלת לתת הזדמנות נוספת עדיין.
מישהי אחרת מהמעגל הכניסה את הבת שלה למשפחתון רק עכשיו. ביום הראשון כשלתינוקת היה קצת קשה, סיפרה, המטפלת הרדימה אותה במנשא. ככה פשוט. כמעט בכיתי.
כששלחתי את בן הזוג לסגור עניינים אצל המטפלת שלנו- לא יכולתי לראות אותה שוב בעצמי- היא זרקה לו איזה חצי משפט על כך שכשהורים רואים שילד בוכה הם מוציאים אותו אחרי מה ימים, לא חודשיים. באותה נשימה ביקשה שאתן לה המלצה טובה, כי היא עשתה הכל והיא ממש אוהבת גם אותי גם את שיפקה. אני די בטוחה שאם אתעמק בזה מספיק הזעם שלי יתעצם ויכלה את היקום, אז אני משתדלת שלא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
